אוקסנה"31,32,33,34,35" רק עוד כמה ואני מסיימת את הסטים שלי.
רגליי כרוכות סביב שק האגרוף כשאני באוויר ועושה סטים של שכיבות בטן.
אני חייבת לחזור לגוף שלי בשביל שאני יכול להגיד על המשפחה שלי מכל צרה אפשרית.
"את עוד פה?" קולה המיואש של נטשה נשמע מאחורי.
אני מביטה לעברה חצי ראש.
"כן. זה טוב לחזור לכושר אחרי מה שעברתי" נטשה מגלגלת לעברי עיניים.
"אפשר לחשוב מה כבר עברת. ילדת שתי ילדים הכי חמודים בעולם והגוף שלך נשאר מושלם כמו שהוא. אז למה לעזאזל את ממשיכה להתאמן ככה?!" היא שואלת בכעס.
"אפרופו ילדים. איפה שלי,נטשה? את אמורה להיות איתם עכשיו" ירדתי מהשק כשאני מנגבת את ידיי זהו בזהו.
"אצל אבא שלך. הוא לא משחרר אותם לשנייה" היא מתלוננת.
"כן,זה מתאים לאבא שלי" אני מחייכת לעברה.
אך היא מחזירה לי מבט חודר.
"מה יש?" שאלתי.
"לא יודעת. פשוט מוזר לי לחיות כאן,אוקס. זה לא מרגיש לי כאילו אנחנו שייכות לכאן" היא עונה בלחש.
"לא כיף לך בישראל? את רוצה לחזור לחי המאפיה? זה מה שאת אומרת לי?" אני שואלת אותה ומרגישה טיפה המומה.
כן אולי מוזר לה כאן בארץ זרה אך לי דווקא נוח,אני מאוד אוהבת את החום של ישראל ואני רואה עד כמה הילדים שלי שמחים כאן.
אז לי טוב.
"אין לי מושג טוב. אפשר לשאול אותך שאלה?" היא שואלת.
"כן"
"את... אממ.... לא מתגעגעת ללוקה? כאילו את לא חושבת שהוא צריך לדעת לפחות שיש לו ילדים?" כעס כובש את גופי תוך שנייה.
"אמרתי לא להזכיר לי אותו! עכשיו גם את? לא מספיק שאבא שלי חופר לי על זה כל יום" אני מזיז את שערי הטיפה רטוב מזיעה מפניי.
"פשוט אל תעני לי על זה. אני הולכת להתקלח" אני עוקפת את נטשה,לוחץ על הכפתור של המעלית והיא נפתחת.
אני נכנסת פנימה,לוחצת על הקומת הדירה שלי ושמה לב שנטשה לא מתכוונת לרדוף אחרי כמו תמיד.
זה מוזר אבל אני לא רוצה לתת לזה כל כך הרבה חשיבות.
אני צריכה קצת שקט מהיום הזה.
אני אלך להתקלח ואז אני יכנס למיטה עם הקטנים שלי.
ברגע שאני מגיעה לקומה שלי,אני פוסעת במסדרון עד שאני מגיע לדלת,שולף מפתח מהכיס ופותחת את הדלת.
"אני בבית!" אני קוראת בקול שאני מכנסת פנימה.
אך שום תשובה לא חוזרת.
מוזר.
"אבא? איפה אתה?" עדיין אין מענה.
אני סוגרת אחרי את הדלת בשקט,נכנסת לתוך הדירה שלי עד שאני מגיעה לסלון ומוצאת את אדל וניקולס על השטיח משחקים להם.
אני ממהרת לעברם ונושקת לכל אחד על המצח הקטנה שלהם.
"שלום קטנים שלי. איך עבר לכם היום?" אדל מחייכת לעברי חיוך אוהב וניקולס מושיט לעברי את ידיו הקטנות וקורא בקול. "פאפא! פאפא!" פאפא? מאיפה הוא יודע את המילה הזאת? איפה לעזאזל אבא שלי?
"אבא?!" אני קוראת שוב כשניקולס בין זרועותיי.
רעש של צעדים כבדים נשמעים מאחורי,והקלה קטנה תופסת אותי עד שאני מסתובבת.
"אבא,איך לעזאזל אתה מש—"
"אל תסתובבי." ליבי פועם בפראות בחזה,כשאני עוצרת באמצע המשפט
וקולי נחנק ברגע שאני קולטת מי עומד מאחורי.
הוא מתקרב, כל הגוף שלי בוער, ואני עוצמת את עיניי, תקווה ממלאת אותי כנגד כל הסיכויים. אני רועדת, תערובת של פחד והתרגשות מסתחררת בתוכי.
הוא עוצר ממש מאחוריי,ואני מרכינה את ראשי, מביטה על פניו של ניקולס.
ועכשיו אני מבינה עד כמה הוא מזכיר את לוקה,עיניו בצבע ירוק זית ושיערו חום בהיר. לא כמו של אדל. היא קיבלה את צבע העיניים שלי ואת שערי הג׳ינג׳י.
נשיפה רועדת עוזבת אותי כשאני מרגישה אותו. אצבע אחת משוטטת במורד גבי, קלה כנוצה, ואני מצטמררת כשהוא ממשיך מטה עד שהוא נוגע בבסיס עמוד השדרה שלי,מפרק האצבע שלו מרפרף על עורי.
האצבע שלו נעלמת, ממלאת אותי אכזבה, אבל שניות לאחר מכן הוא מניח את ידיו על כתפיי, אוחז בי בביטחון. אני נושמת בהקלה, הגוף שלי מגיב מייד למגע שלו.
"לוקה" לחשתי ברעד.
האחיזה שלו מתהדקת ומרתקת אותי למקומי. אני פוקחת את העיניים ורואה את אדל מביטה לעברי מלמטה וסקרנות.
הם כנראה מנסים להבין מי האיש הזה.
הם רק בני שנה וחודש אך הם מבינים די טוב לגילם.
אחרי כמה דקות אני מבינה שלוקה בוחן אותי, בגלל השתיקה שלו.
מטייל על כל הגוף שלי. "מה לעזאזל את לובשת?" הוא שואל, קולו העמוק מלא פליאה. "חזיית ספורט וטייץ" אני מתקשחת מתחת למגע שלו, מנסה להתרחק ממנו, אבל הוא לא מאפשר לי ללכת.
"ככה יצאת מהבית?" הוא שואל בטון לא מרוצה.
במקום לענות לו על כך,אני משנה את הנושא שיותר מעניין אותי עכשיו.
"איך מצאת אותי,לוקה?" שאלתי בטון קצת קשוח.
הוא מתקדם לעברי, קרוב כל כך עד שאני יכולה להרגיש את חום גופו, את חיכוך הבגדים שלו על עורי החשוף.
"איך את חושבת שמצאתי אותך?" אני חושבת שאני יודעת מה היא התשובה אבל אני באמת מעדיפה לא להאמין לה.
כשהוא עניתי לוקה המשיך,"את שמחה לראות אותי, אש קטנה? עבר הרבה זמן." אני רוצה לחבוט בו ולזנק עליו בו־זמנית. "למה אתה כאן,לוקה?" שאלתי.
אני מסתובבת אליו וגומעת אותו במבטי, שונאת כמה אלגנטי ויפה הוא נראה בחליפה השחורה, שערו מסופר בקפידה, והפנים שלו.....
הו אלוהים,הפנים ההורסות שלו.
הוא מביט בי כאילו לא קיימת אישה אחרת בעולם מבחינתו.
אך עיניי נקרעות מעיניו כאשר אני רואה שהוא מחזיק בחיתול ומוצץ של אדל וניקולס.
לוקה מעביר את אצבעותיו לאורך זרועי וגורם לי לרעוד. "התגעגעת אליי?"
חשבתי שבפעם הראשונה שאראה סוף־סוף את לוקה אחרי שנה אני אשמח. אתרגש אבל אני לא.
אני כועסת. רותחת.
"לא," אני מסננת. "באמת? הגוף שלך אומר לי אחרת. במיוחד אחרי שילדת לי שתי ילדים יפים כאלה" לוקה משחק עם אצבעו באחד התלתלים של ניקולס ואז מדגדג את צווארו.
עד שהוא גורם לניקולס לצחוק.
"קח,גבר" לוקה מושיט לניקולס את החיתול שלו וברגע שני קולב לוקח אותו ממנו,הוא שם את החיתול על כתפי ומעליו את ראשו הקטן.
"וזה בשבילך,מיה קארה." אדל מושיטה את ידה לעבר המוצץ שלה,שנמצא בידו הגדולה של לוקה.
אחרי שהיא מכניסה אותו לפה שלה,לוקה נושק לראשה ומתרומם חזרה אלי.
"איך לא סיפרת לי?" הוא שואל בטון פגוע.
הסטתי את מבטי ממנו,"פחדתי. לא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה להשאיר את ההריון הזה" הסברתי. עצמתי את עיניי בכוח ונשמתי עמוק ,כי הדבר הבא שבאתי להגיד עוד להכאיב לו יותר.
פקחתי אותם שוב והפעם הבטתי לתוך עיניו. "לא הייתי בטוחה שאני רוצה ילדים איתך" כאב משקף על פניו באותה השנייה,"ועכשיו? עכשיו את מצטערת על זה?" הוא שאל בכאב.
"לא. הם הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" אמרתי בחיוך קטן.
הצמדתי את ניקולס קרוב יותר אלי והרחתי את ריחו המתוק.
"תודה" הודיתי ללוקה בשקט.
לוקה שתק ורק הביט בי.
אחרי זמן מה ניקולס מתחיל להיות כבד לי,אז התקרבתי לספה,הנחתי אותה עליה וכיסיתי אותו בשמיכה.
כשהסתובבתי בחזרה אל לוקה מצאתי אותו מחזיק באדל ומביט בה במבט אוהב.
"איך קראת לבת שלנו?" הוא שאל בלחש.
"אדל וניקולס" לוקה הרים את מבטו לעברי,"נתת לו שם איטלקי?" הוא שאלה בטון מופתע.
"כן. אחרי הכל הוא חצי איטלקי,כמו אבא שלו" שתיקה שוב נפלה על החדר ואנחנו רק המשכנו להביט אחד על השני.
עד הוא אמר,"התגעגעתי אליך"
התקדמתי לעברו כשאני מביטה באדל הקטנה שלנו,שנראית עייפה כמו אחיה.
"אני אקח אותה למיטה. איפה החדר שלה?" אומר לוקה.
אני מסמנת לו עם הראש לבוא אחרי אך לא לפני שאני הוספת גם את ניקולס מהספה.
אנחנו פוסעים במסדרון הקצר,עד שאנחנו מגיעים לחדר שלהם.
אני פותחת את הדלת ביד אחת,נכנסת פנימה ומשכיבה את ניקולס המיטה שלו.
בזמן שלוקה עושה את אותו הדבר עם אדל.
אחרי ששתי הקטנים שלי שוכבים במיטה שלהם,אנחנו יוצאים מהחדר בשקט ומתקדמים אל המטבח.
"תרצה לשתות משהו?" שאלתי,בזמן שאני מתכוונת להכין לעצמי קפה חם.
"קפה שחור" הוא עונה בקצרה ומתיישב ליד אי במטבח.
זה מזכיר לי את הימים שהייתי מבשלת לו ושהוא היה מתעסק בזמן הזה בלפטופ שלו.
בואו לא נדבר על זה שהמטבח שלו היה יותר ענק ממה שיש לי עכשיו,אבל בסדר.
אחרי שאני מסיימת להכין את הקפה שלנו,אני מניחה את שלו מולו ומתיישב גם אני.
"למה לא רצית שאני ימצאו אותך?." הוא שאלה אחרי כמה רגעים.
"לא רציתי את החיים האלה בשביל ילדים שלנו." עניתי.
לוקה מעביר את ידו בשערו בתסכול,"אש קטנה,את יודעת שמתישהו ניקולס היה חייב להחליף אותי" הוא אומר ברוגע.
וזה גרם לי שוב להתעצבן.
קמתי במהירות,נעמדתי מולו כשאני מביטה בו במבט הכי מאיים שלי ואמרתי,"בן שלי בחיים לא יהיה קאפו אחריך! הוא לשייך לשם לוקה. מצידי תתחתן שוב ותביא לעולם ילדים מאישה אחרת,אך בבן שלי אתה לא תגע!" האיימתי.
אפילו שהרגשתי חרא מהמילים שיצאו לי מהפה עכשיו.
אני לא אומרת שלא יכאב לי אם לוקה היה עם אחרת,ברור שכן.
אבל אני חייבת להגן על הילדים שלי.
אני לא רוצה שהם יעברו בחיים את מה שאני עברתי.
"אוקסנה" לוקה מושיט את ידו אלי אך אני לוקחת צעד לאחור,"אל תיגע בי," אני אומרת. אם הוא יגע בי,אני יודעת שאני לא יכול להשתלט על עצמי.
וגם הוא יודע על כך.
"תקשיבי,אני יודע שאת לא רוצה שהם יעבור את מה שאת עברת. ואני מבין את זה לגמרי. אבל אני יכול להבטיח לך דבר אחד זה לא יקרה בחיים. אני תמיד ישמור עליהם ואני תמיד ישמור עלייך. אתם המשפחה שלי,אוקסנה. ואת חייבת כבר להבין את זה" לוקה אוחז בסוף בכתפיי וגורם לי להביט בו.
"את המשפחה שלי ותמיד היית. גם אחרי ולפני מה שגילית. אני עדיין רוצה אותך." הוא מצמיד את מצחו למצחי ואומר בטון הכי כנה שאפשר.
דמעות ברוחות מעיניי לפני שאני מספיקה לעצור אותם.
"אתה באמת מבטיח שלא יקרה להם שום דבר?" אני שואלת הקול רועד.
"אני מבטיח לך." אני משעינה את ראשי על החזה שלו ופולטת אנחה כשהוא מתחיל ללטף את גבי.
"קאצו! אין לך מושג אפילו עד כמה התגעגעתי אלייך" לוקה מצמיד אותי אליו ושואף את שערי.
"אני מסריחה ומזיעה מאימון" אני מודיע לו ומתחילה לצחוק מזה שהוא מתחיל להריח את כל גופי העליון.
"ממש לא אכפת לי. התגעגעתי יותר מדי לאשתי בשביל שזה יהיה אכפת לי" הוא לוחש,הצליל רוטט על אוזני, רגע לפני שהוא נושך בעדינות את התנוך שלי.
"את רועדת, אש קטנה. אני יודע שגם את התגעגעת אליי בדיוק כמו שאני התגעגעתי אלייך." לוקה מצמיד את האגן שלו אל הבטן שלי, הזין שלו מתחכך בי.
אני עוצמת את עיניי, חסרת אונים מולו לגמרי. "לוקה....." לחשתי את שמו.
"תגידי את זה,אש קטנה. אני יודע שאת רוצה" אני יודעת שאני נשמעת חלשה. ואני שונאת להיות חלשה מולו.
אך זה חזק ממני.
"גם אני התגעגעתי אליך" נכנעתי ואמרתי בסוף.
לוקה הרחיק טיפה את פניו בשביל להביט בי.
חיוך גדול וסקסי נמרח על פניו.
"ידעתי" הוא אומר בגאווה.
אני יודעת בדיוק לאיפה החיוך הזה מוביל ולפני שבאמת יקרה כאן משהו.
אני קורעת את עצמי מאחיזתו ומייד מתגעגעת לחום שלו. למגע שלו.
"יש לי משהו בשבילך," הוא אומר, מבטו לא עוזב את שלי כשהוא יוצא לשנייה מחדר המטבח וחוזר עם זר ורדים לבן בדיו.
זה גורם לי לחייך כמו ילדה קטנה.
"אני מבין עכשיו עד כמה את אוהבת את הורדים אלה. וחשבתי שאולי תרצי לקבל אותם מסיבה אחרת אך טובה הפעם" הוא הסביר.
אני מנגבת שוב את הדמעות יורדות מעיניי.
"אתה רוצה להרוג אותי היום?" שאלתי בצחוק.
לוקה מניח את הורדים על האי,מתקדם לעברי ומושך אותי בחזרה אליו.
"בחיים לא,אש קטנה. אני צריך אותך לצידי עוד לכמה שנים טובות" הוא אומר באהבה.
אני הולכת להגיד לו עכשיו משהו שבחיים לא חשבתי שאני אגיד למישהו.
"לוקה פיזאנו,אני אוהבת אותך" לחשתי נגד שפתיו.
לוקה נשאר המום לכמה שניות עד שהוא התאושש שוב ואמר,"תגידי את זה שוב. אני חושב שלא שמעתי טוב" צחקתי בקול ואמרתי את זה שוב.
"אני אוהבת אותך" לוקה חייך לעברי את החיוך הכי גדול שראיתי על-פניו עד היום.
"שוב" הוא ביקש.
"אני אוהבת אותך"
"קאצו! גם אני אוהב אותך,אוקסנה פיזאנו! ואני אוהב אותך עד יום מותי!" הוא נהם.
YOU ARE READING
המתנקשת
Romanceחטפו את אבא שלה כשהיית בת שמונה ורצחו את אמא שלה מול עיניה. אוקסנה נשבעת שהיא תנקום באנשים שלקחו ממנה את ההורים שלה אבל אתה בנאדם שהיא באמת רוצה להרוג זה ראש המאפיה האיטלקית לוקה פיזאנו. לוקה ראה מול עיניו איך אמא שלו נרצחה על ידי מתנקשים כשה...