‏המתנקשת

פרק 13

אוקסנה

למה החדר זה נראה כמו פוט?!
הוא לגמרי ורוד.
הוא. פאקינג. ורוד ממש!
מה לעזאזל?!
מי הוא חושב שאני?! ילדה בת 4!!
איזה חתיכת דפוק.
עיניי ‏חוקרות את כל החדר ועוברות חפץ,חפץ.
הו אלוהים.
זה נהיה גרוע יותר בכל פעם שאני עוברת על חפץ אחר.
עיניים שלי נשרפות!
לעזאזל זה יותר מיד נשי בשבילי.
אני חייבת צבעים ‏כהים בדחיפות בשביל להרגיע את ‏הנפש שלי לפני שאני התפוצץ פה על מישהו.
"אני לא נשארת בחדר הזה." אני אומרת בטון קר לעבר תמרה,שעדיין עומדת ליד ‏הדלת ומחכה לראות מה אני יעשה הפעם.
"אבל.... האדון אמר שזה ‏יהיה החדר שלך,עלמתי. ‏אני מצטערת,אבל אני לא יכולה לקחת אותך לשום חדר אחר" קולה מתחיל רועד שהיא מסבירה את עצמה. עלמתי?
את בטח צוחקת עלי עכשיו.
‏אני נראית לך כמו עלמה?!
אני מגלגלת עיניים ונאנחת בקול רם.
"אני יהרוג אותו" מלמלתי בכעס.
אחזתי שוב במזוודה שלי,משכתי אותה אחרי ויצאתי מהחדר כשאני חולפת על פניה של תמרה,שוב.
"איפה יש לכם עוד חדרים?" שאלתי אותה כשהיא ‏ממהרת לעמוד בקצב שלי דרך המסדרון הארוך הזה.
"‏בהמשך יש חדרי אורחים,עלמתי. אבל האדון אמר שהחדר הזה שייך לך." אני נעצרת במקום ב‏פתאומיות מה שגורם לתמרה להתנגש בי.
אך היא ממהרת להתרחק ממני ולקחת צעד לאחור.
הסתובבתי אליה עם מבט חודר על פניי.
"תגידי לקאפו החרא שלך שאני לא הולכת לישון בחדר שנראה כמו פוט אחד גדול! כל החדר המזויין הזה ורוד! מה נראה לו שאני?! ילדה פאקינג בת ארבע?!" אני מוציאה עליה את כל העצבים שלי אפילו שאני יודעת שהיא לא אשמה בזה בכלל.
אבל פאק!
הוא חתיכת בן זונה אם הוא חושב שאני ישן שם!
"א-ני. מצטער-ת... אבל האדון אמ-"
"בלאט!" נהמתי.
היא התחילה לרעוד מרוב פחד ועל פניה נהיה מבט חושש.
‏בדיוק תפחדי ממני כי אני ממש לא הולכת להיות נחמדה כאן.
"תמרה את יכולה ללכת." אומר קול עמוק מאחורי.
אני מגלגלת את העיניים ונאנחת בכבדות.
יופי,רק הוא היה חסר לי עכשיו.
"כן,אדוני" תמרה ממהרת לחלוף על פנינו ונעלמת בהמשך המסדרון.
אני שואפת עמוק ‏אוויר ואז ‏מחליטה להסתובב ולפגוש את מבטו של דנילו.
"מה קרה נסיכה? החדר לא ‏מוצא חן בעינייך?" הוא שאול בטון משועשע וחיוך ממזרי נמרח על פניו.
אני עוצמת עיניים בשביל להרגיע את עצמי לפני שאני יעשה לו משהו.
תנשמי עמוק אוקסנה.
פשוט תנשמי.
יום אחד יבוא ואת תוכלי לחסל אותו.
פשוט תנשמי עכשיו.
תזכרי שאת עושה את זה בשביל אלכס וסימון כי הם פאקינג מאיימים עלייך!
בלאט!
לעזאזל ‏עם זה.
אני פוקחת שוב את העיניים ומביטה ישר לתוך עיניו של דנילו.
"‏כדאי לך ל‏זוז לי מהדרך,אם אתה לא רוצה לקבל ברך לתוך הביצים שלך" אמרתי לו בטון מאיים.
דנילו מחייך אלי חיוך ממזרי ומתחיל לצחוק בקול רם מאוד.
הוא הניח יד אחת על בטנו ואת השנייה על הקיר שלידו בשביל תמיכה.
הוא פאקינג ‏נותן לי כל כך הרבה סיבות עכשיו בשביל לחסל אותו.
"את חושבת שאת מפחידה אותי, ‏ג׳ינג׳ית?" ‏אני לא עונה לו על השאלה מטומטמת הזאת,במקום זה אני חולפת על פניו ופותחת את הדלת הראשונה שאני רואה במסדרון.
כשאני נכנסת אל החדר,אני מספיקה לשמוע את מה שדנילו ממשיך להגיד במסדרון,כי אני טורקת את הדלת ונועלת אותה.
‏אני נשענת עליה ונאנחת בקול רם.
"אני חייבת להמשיך להיות חזקה ‏וסבלנית. אסור לי לעשות משהו פזיז" אני ‏ממלמלת לעצמי ומתנתקת מהדלת.
לפני שאני זורקת את המזוודה שלי על המיטה,אני עוברת על החפצים שבחדר ועל כל ‏פינות הקטנות בשביל לבדוק ‏שאין פה מצלמות או ציוד ‏האזנה.
כשהכל נקי אני פותחת את המזוודה שלי,מזיזה כמה בגדים עד שאני מגיע לכלי הנשק שלי ומוציא משם אקדח קטן.
אני מניח את האקדח מתחת לכרית שלי ואז חוזרת למזוודה.
וממשיכה להוציא משם עוד כמה כליי נשק ‏ומחביאה גם אותם במקומות נסתרים בחדר.
זה בטוח ‏ישמש אותי יום אחד ותמיד כדאי שאני אהיה מוכנה לכל דבר.
כשאני מסיימת ‏להחביא את כל מה שאני צריכה,אני שולפת מהמזוודה‏ ‏טייץ שחור וגופייה.
ומשם הולכת אל חדר הרחצה.
אני מניחה אותם על השיש,מרימה את מבטי אל ‏הראי שמולי ורואה כמה זוועה אני נראית.
לא ישנתי טוב בכלל בימים האחרונים, ‏בכל פעם שאני מנסה ללכת לישון חוזר אליי הדברים מעבר.
אני פשוט לא מסוגלת לחוות את זה שוב פעם ושוב פעם.
כל פעם שאני רואה את אמא שלי שוכבת שם ‏ללא רוח חיים בקניון הארור הזה,אני קמה סחוטה בזיעה קרה.
אני לא מוכנה שזה יקרה לי פה,אבל ‏הבעיה שאני חייבת לישון איכשהו בשביל ‏לצבור כוחות.
"בלאט" אני מטיחה את כף ידי על השיש ומנענעת את ראשי ‏בתסכול.
איך הגעתי למצב הזה?
אני לא מאמינה שאני נמצאת ‏באותה קורת גג עם האויב מספר אחת שלי.
ושאני לא יכולה לחסל אותו ‏כמו שאני רוצה.
אך אני חייבת לשלוט על עצמי בשביל להגן על ‏הזהות שלי.
ארור תהיה סימון מוזלנוב.
אחרי שאני שוב נאנחת,אני מושכת את החולצה שלי מעל ראשי ומפילה אותה על הרצפה.
אני נעצרת פתאום כשעיניי נתפסות ‏על הצלקות שעל בטני וחזי.
כן. ברור שיש לי כאלה על הגוף.
אחרי הכל אני מתנקשת.
‏יש לי משימות כאלה שאני חייבת ‏להתייצב מול האויב שלי ויש ‏משימות שאני פשוט שוכבת על גג הבניין ומחכה ‏לאישור לירות.
אז כן יש לי כמה צלקות על הגוף אבל הם לא כאלה ‏בולטות.
אני תמיד ‏משתדלת לא לתת ‏ליריב שלי לגעת בגופי עם סכין אך לפעמיים כשלא ‏מרוכזים מספיק מצליחים ‏לשרוט אותי פה ושם.
חוץ מצלקת אחת.