‏המתנקשת

פרק 39

אוקסנה

מיהרתי במהירות לרדת במדרגות לכיוון המסדרון.
כשבדיוק הגעתי למדרגה האחרונה המעקה מעץ של המדרגות שליד זרועי ‏יתפוצץ ‏לחתיכות בגלל עוצמת הירי שירו לעברי.
"תעצור מיד,מזדיין!" שאג אחד החיילים של לוקה.
לעזאזל.
הרמתי את ההודי על פניי בשביל להסתיר אותן מהם והתחמקתי ‏מהיריות שלהם כשאני מנסה לצאת מהבניין הזה כמה שיותר מהר.
אך הם מצליחים להתקדם אלי במהירות,אין לי ברירה אלא להילחם נגדם.
אני לא יכולה להרוג אותם רק בגלל שהם החיילים של לוקה,אבל אני כן יכולה לפצוע אותם.
כשאני מגיעה לסוף המסדרון,אני שומעת אותם כמה צעדים מאחורי.
"זהו. אין לך לאיפה לברוח" אחד החיילים אמר ‏בגאווה.
חייכתי חיוך קטן ושטני.
הסתובבי אליהם חצי גוף אך לא אמרתי מילה בשביל שלא ‏יזהו את קולי.
"אין לך מה לומר?" שואל החייל השני בשעשוע.
"חכה ‏שהקאפו שלנו יטפל בך. אני בטוח שאצלו אתה תדבר מרוב פח—" באותו שנייה שהחייל שם את ידו על כתפי,תפסתי אותה וסובבתי לו אותה עד כאב.
הוא צרח מרוב כאב העז.
בלי לחשוב פעמיים שברתי לו את היד ועל הדרך לחצתי על הנקודה רגישה שבצווארו ושתקתי אותו לגמרי.
"מה לעזא—" החייל הראשון התחיל לומר אך נעצר ‏כאשר התחלתי להתקרב לעברו.
הוא שלף את אקדחו מחגורת המכנסיים שלו וכיוון אותו אלי.
"תעצור או שאני יורה לך בראש!" הוא ‏מאיים.
לא עצרתי התקדמתי עליו ‏‏באיטיות כשבזמן הזה שלפתי בשקט את הסכין הקטנה שלי מהשרוול של ‏ה‏ג'קט.
החייל המשיך לכיוון את אקדחו לעברי אך בדיוק כשרציתי לעשות את ‏המהלך שלי,קולו של לוקה נשמע.
"אמרתי שאני רוצה אותו בחיים!" קולו הרם גרם לחייל להיבהל וללחוץ על ההדק.
במקום שהכדור יפגע בחזי הוא שרט את זרועי השמאלי במהירות לפני שהספקתי למצמץ.
"שיט" שרפתי.
כאב חד ושורף תקף את זרועי באותו שנייה.
הרמתי את ראשי וראיתי שלוקה מתקדם אלינו במהירות.
בלי לחשוב התקדמתי אל החייל,דקרתי אותו בזרועו ודחפתי אותו מדרכי.
רצתי ‏במהירות שיא אל מחוץ לבניין בשביל להתחמק מלוקה שרץ גם הוא אחרי.
"תעצור מיד!" הוא שאג מאחורי בכעס.
לא עצרתי,המשכתי לרוץ כאילו החיים שלי ‏תלויים בכך.
כשהגעתי לאופנוע שלי,עליתי עליו ונסעתי משם הכי מהר שיכולתי.
ראיתי את לוקה ‏מכוון לעברי את האקדחו דרך המראה הצדדית,הוא ירה בדיוק שנכנסתי לתוך היער אך הוא לא הספיק לפגוע בי למזלי.
‏התפללתי בכל כוחי שהוא לא ‏ראה אותי.

................

"תשלחי ‏מישהו שהיפטר מהאופנוע" נהמתי באותו השנייה שנטשה ענתה לי באוזניה.
"מה קרה?!" היא שאלה בבהלה.
"לוקה. הוא כמעט גילה אותי. הגעתי עכשיו למלון. אני צריכה שמישהו ‏יעלים את האופנוע" אני אומרת בשיניים חשוקות מרוב כאב.
"מה קרה? למה את נשמעת לא טוב?"
"נפגעתי ביד. אני צריכה לטפל בזה.
‏אני אדבר איתך יותר מאוחר" הסברתי.
"אוקסנה חכי—" ניתקתי לפני שהיא סיימה את המשפט שלה.
לא היה לי זמן לדאגות שלה.
אני חייבת לחשוב איך אני נכנסת ‏לסוויטה שלי עכשיו בלי שידעו שיצאתי ממנה בכלל.
דם טרי נזל מזרועי אל הרצפה בגלל פציעה של הירי.
אני חייבת לחבוש את זה לפני שזה הזדהם.
אחזתי עם כף ידי הימינית בזרועי וניסיתי כמה שיותר לעצור את הדימום.
נכנסתי דרך הכניסה האחורית,שהובילה מהמטבח אל חדר המדרגות.
לא נדבר על זה שהטבחים הביטו בי מבטים מוזרים וחשודים שעברתי במטבח.
אך זה לא עניין אותי עכשיו.
הרגשתי סחרחורת נוראית וזיעה קרה ‏כיסתה את מצחי.
הזזתי עם כתפי את הדלת של החדר המדרגות והתחלתי לטפס למעלה.
לא יכולתי להיכנס למעלית כי הזה החיילים יראו אותי.
כשהגעתי לקומה שלנו,פתחתי את הדלת בשקט והבטתי לעבר דלת הסוויטה.
אך החיילים לא היו שם.
זה היה מוזר וחשוד מאוד.
הסתכלתי לכל עבר ולא ראיתי אף אחד ‏באופק.
יצאתי בשקט מחדר המדרגות,התקדמתי אל הדלת הסוויטה,עמדתי מולה והוצאתי את הכרטיס מהכיס האחורי שלי בשביל לפתוח את הדלת.
פתחתי אותה אך כשניסיתי להיכנס פנימה משהו עצר מהדלת מלפתח.
הצלחתי להכניס את ראשי בין קיר לדלת ומצאתי מיד מה מפריע לדלת מלהיפתח.
אחד מחיילים של לוקה שכב על הרצפה ללא רוח חיים וראשו היה מרוסק לגמרי.
"מה קרה כאן? ולמה כל כך חשוך כאן" מלמלתי לעצמי.
כנראה שמישהו כיבה את האורות כי לא רואים דבר.
דחפתי חזק יותר בדלת גם כשזה כאב לי פיצוצים בזרוע.
נכנסתי פנימה כשאני עוברת מעל החייל ומתקדמת בשקט פנימה.
בכל מקרה אני שולפת את האקדח שלי ומכוונת אותו מולי.
כמה שאני יותר מתקדמת פנימה אני שומעת פתאום דיבורים מחדר השינה שלי ושל לוקה.
פתאום יריה נשמעת ברקע.
אני נצמדת אל הקיר וצועדת באיטיות כשלפתע דלת החדר השינה נפתחת בתנופה, ואני שומעת את המבטא הצרפתי.
בלי לחשוב יותר מדי אני מתחבאת מאחורי כורסה, מתרוממת בשקט ויורה באופן ממוקד.
הם היו חמישה,עכשיו הם ארבע.
מה לעזאזל הם עושים פה?!
"אמרתי לך שהיא פה!" אחד מצרפתיים נוהם באנגלית.
כנראה בשביל שאני יבין אותו.
הצרפתי השנייה ענה לו בצרפתית.
כנראה ‏לחפש מחסה ממני,הם יודעים מי אני בגלל ג'וזף הבן זונה הזה.
הוא שלח אותם לחסל אותי?
מה הוא ‏אידיוט?
הוא יודע מצויין שזה לא יהיה להם קל.
או שהוא רצה ‏להוכיח כאן משהו.
כן. זהו זה.
הוא ידע שאני יחסל אותם בלי להיפגע ואז הוא ידע שלוקה יחזור לפה ויתחיל לשאול שאלות.
רק ממה שהוא לא צפה שיקרה לו היום שאני זאת שחיסלה אותו וגם נפגעתי בזרוע.
אני יכולה להשתמש בזה לטובתי.
חייכתי חיוך אכזרי.
הגיע הזמן לחסל אותם לפני שלוקה יחזור לפה.
אני טוענת את האקדח ומרגישה שוב בבית, מתקדמת לאורך הקיר בשקט אל חדר המגורים ומבחינה שהדלת אל מרפסת פתוחה.
במקום לצאת אני חוזרת לכיוון המדרגות כשפתאום נשמעים צעדים. הצרפתיים הבינו שאני לא בקומה העליונה, הם יורדים למטה ואני מחכה להם מאחורי הקיר המוביל אל חדר האוכל. נשימותיי כבדות, האדרנלין זורם בגופי, מרעיד כל חלק.
אני נלחמת כדי לשמור על ידיי יציבות וברגע שהצרפתים מגיעים אל הקומה התחתונה, אני פותחת בירי. כדור נורה לכיווני ואני מרגישה את ההדף ואת הכאב ביד אבל לא עוצרת, אסור לי לאבד את שיווי המשקל. אני יורה ללא הפסקה, לא מניחה לאף אחד להתקרב, וברגע שאני בטוחה שהשטח נקי אני ממהרת לרוץ אל מחוץ לסוויטה, מופתעת לראות את אחד מהצרפתם מכוון נשק אל ראשו של דנילו ומוביל אותו לכיוון המעלית, שם ממתינים לו עוד שלושה מכוחותיהם.
לעזאזל.
מאיפה יגיעו עוד?
ולמה דנילו פה?!
איפה לוקה?
אני בוחנת את האזור ורצה בשקט לצד הקיר כדי שלא יראו אותי, וכאשר מבינה שאם לא אגיב יהיה מאוחר מדי אני שורקת חזק וחושפת את עצמי.
הצרפתיים מסתובבים, מופתעים לראות אותי ולפני שהם מספיקים להגיב אני מתחילה לירות.
דנילו מנצל את הרגע כדי לשלוף אקדח ולירות הצרפתיים האחרים ואנחנו מצליחים להשתלט על המצב.
חשפתי את עצמי עכשיו מפני דנילו אך הייתי חייבת להציל אותו.
לא משנה מה.
"אוקסנה!" דנילו ממהר אלי ודאגה מופיע על פניו כשהוא בודק אותי.
"קאצו! נפצעת." הוא נוהם בכעס.
אני מורידה את עיניי לעבר זרועי שכבר הייתה פצוע אך עכשיו יהיה באמת כדור בתוך עורי ורק אז התחלתי להרגיש את הכאב החד.
לעזאזל,ידי התחילה לרעוד בפרעות והתחלתי להרגיש נורא עוד יותר.
נשענתי על הקיר שמאחורי בשביל להחזיק את עצמי,דנילו התקרב בשביל לאחוז בי אך הרמתי את זרועי ועצרתי בעדו.
"אני בסדר" עניתי.
"שיט! אוקסנה,את שומעת אותי?! פאקינג ירו בך! איך את בסדר לעזאזל?!" דנילו נוהם.
"מה את-ה עושה פה?" לחשתי בקושי.
גרוני שרף מרוב ‏מאמץ.
"היה לי הרגשה רע. ידעתי שזה רעיון רע ‏להשאיר אותך פה לבד" הוא אמר בכעס אך נראה יותר כועס על עצמו.
אחרי שתי דקות מרקוס מהיר מהמעלית ישר אלינו.
"תקרא עכשיו לרופא." דנילו נוהם על מרקוס.
"אני על זה" מרקוס נעלם שוב.
״אני בסדר, לא קרה כלום.״ אני נאנקת ומנסה להישאר חזקה למרות תחושת השריפה.
"תפסיקי לדבר שטויות,אוקסנה. את פצועה" עונה דנילו ועוזר לי להיכנס לסוויטה.
"אני חושבת שהרגתי את כולם" לחשתי לו.
אני לא מאמינה שאמרתי לו את זה עכשיו אך משהו התוכי רצה לראות לו שאני יכולה לדאוג לעצמי.
״הרגת אותם?״ הוא שואל כלא מאמין ואנחנו ממהרים להיכנס פנימה.
״תיצמדי אל גבי," הוא פוקד ונכנס פנימה בזהירות. אנחנו שומעים רעש מהדלת הראשית,הסתובבנו לעברה, אני עדיין אוחזת בזרוע בחוזקה ודנילו עדיין עם נשק שלוף.
"לוקה?" אני שואלת והוא צועק לחייליו שמאחוריו: "תורידו את הנשק! רפאל,תגיד לקבלה להדליק את האורות!" לוקה ממהר לעברי כשהוא מולי הוא כורך סביבי את זרועותיו.
לא אכפת לי מהכאבים, לא אכפת לי מכלום, רק מלוקה, הוא פה, שום דבר רע לא יקרה.
אני באמת לא מאמינה שאני אומרת את זה.
אבל אני מרגישה מוגנת שהוא מחבק אותי אליו ושואל:
"את בסדר?''
אני לא משחררת אותו, עדיין לא מסוגלת להגיב. האור חוזר והוא משחרר ובוחן אותי, עיניו נפערות כאשר הוא רואה את כל הדם. רק עכשיו אני מבינה שאני מכוסה בדם.
״תירגע, לא כל הדם שייך לי. רובו לא שלי, התלכלכתי כשהייתי חייבת להרוג כמה צרפתיים" עיניו של לוקה נפערו לשנייה אך ‏השתנו במהירות לכעס.
"עשית מה?! את רוצה למות?! למה לעזאזל תסכני את עצמך ככה" הוא נהם.
זה גרם לדמי לרתוח.
דחפתי אותו ממני מרוב כעס.
"אתה צוחק עלי עכשיו?! ניסו לחסל אותי וזה מה שיש לך להגיד לי?!" צעקתי לעברו.
דנילו נכנס לסלון עם כמה חיילים. לוקה לא מסיר ממני את מבטו, הוא זועם, אף פעם לא ראיתי אותו כועס כל כך.
יופי גם אני כועסת מאוד.
הוא כזה חצוף!
"היית יכולה למות! למה פשוט לא חיפשת מחבוא?! את מבינה מה עבר לי בראש בשנייה שהודיעו לי שתוקפים את הסוויטה שלנו?! רציתי למות באותו השנייה,אוקסנה!" הוא נהם ואחז בסנטרי.
הוא הטה אותו לעברו וכאב התפשט על פניו.
"לא הייתי כאן בשביל לשמור עלייך כמו שהבטחתי לך. ואני רציתי למות רק מהידע שמשהו היה יכול לקרות לך" הוא עונה בכאב.
כל הכעס שבתוכי נעלם בתוך שנייה אחת.
הוא מעביר את כפות ידיו על שיערו בתסכול ודנילו מתקרב אלינו. ״זה לא יעזור לריב עכשיו, לוקה. ירו בה, היא צריכה טיפול."
"תביא לי את הערכה ותטיס לפה את הרופא. מרקוס, רפאל תעיפו מפה את כל הגופות.״
כולם זזים במהירות, לא מעזים להתווכח. לוקה בוחן אותי, עדיין רועד מזעם.
הוא מושיט את ידו אל עורפי ומושך אותי אליו, מנשק אותי בפראות, מתעלם לגמרי על מה שרבנו לפני שנייה.
רק אם הוא היה יודע מי אני באמת,הוא בחיים לא היה מנשק אותי כמו שהוא מנשק אותי עכשיו.
אבל עכשיו זה לא חשוב,מה שחשוב באמת זה לעברו את היום הזה כבר. ״את תהרגי אותי מהתקף לב בסוף. כואב לך?״
"עכשיו כבר לא למרות שלא יזיק אם תביא לי הוויסקי."
לוקה מחייך בתגובה, מרחיק את ידי מחולצת הכפתורים שלו,פושט אותה.
הוא קורע אותה, מושך את הזרוע שלי וקושר בחוזקה, יוצר חוסם עורקים. הוא לא מסיט את מבטו מעיניי וצועד אל הבר, לוקח בקבוק וויסקי ולא טורח למזוג לתוך כוסית. הוא לוגם לגימה ארוכה ומושיט לי את הבקבוק. אני לוגמת לגימה ארוכה כדי לטשטש את הכאב ובוחנת את חזהו המפוסל, מופתעת לגלות איך התשוקה מתעוררת לחיים למרות הכאבים.
דנילו נכנס אל חדר המגורים עם ערכת עזרה ראשונה ולוקה פותח אותה. ״שבי על הכיסא,״ הוא פוקד ואני מתיישבת.
הוא מתקרב ומתיישב על הכיסא לצדי, מיישר את הזרוע ובודק את הפצע. ״הקליע לא נכנס עמוק. יכאב לך, אבל אני חייב להוציא אותו.״
"בסדר" עניתי.
אני לוגמת מהוויסקי ולוקה מתחיל לחפור בפציעה. אני מנסה להחזיק את עצמי, נלחמת בכאב הנוראי ושותה עוד וויסקי, מנסה לערפל את חושיי ללא הצלחה.
דמעות נאגרות בעיניי אך אני לא נותנת להם לצאת לחופשי,אין שום ‏סיכוי.
הוא מצליח להוציא את הקליע ומניח אותו על השולחן. הוא מוציא מהערכה חומר חיטוי ולפני שהוא משתמש בו, הוא מזהיר: ״זה ישרוף.״
״תעשה מה שצריך,״ אני אומרת בטון חנוק והוא שופך. אני נושכת את שפתיי חזק כל כך שטעם הדם ממלא את פי. פאק! זה כאב יותר ממה שציפיתי.
הוא נושף על הפצע כדי להרגיע את האזור ודמעות זולגות מעיניי.
בלאט!
״את בוכה?״ דנילו מקניט אותי בחיוך רחב.
"תסתום!" הוא צוחק וממשיך: ״חשבתי שאת קשוחה יותר." ״תעזוב אותה בשקט. אני מתחיל לתפור, תשתי עוד קצת.״ אני עושה כדבריו ולוגמת לגימה ארוכה. לוקה מתחיל לתפור את הפציעה בעדינות ועדיין הכאב הוא בלתי נסבל אבל אני לא מתלוננת, הדבר היחיד שבו אני לא מצליחה לשלוט הן הדמעות ששוטפות את פני.
לוקה מסיים אחרי כמה דקות, מורח משחה וחובש את הפציעה. הוא מתרומם, אוחז בצדי פניי, מוחה את הדמעות עם האגודלים ומדביק לשפתיי נשיקה ארוכה.
"אחלה של ירח דבש יש לנו" אמרתי בציניות.
לוקה צחק בשקט וצמיד את מצחו על מצחי.
"‏אני אפצה אותך על זה,אש קטנה. מבטיח" הוא נשק לראשי וקם.
"בואי נלך לנוח קצת" לוקה הושיט את ידו לעברי ועוזר לי לקום.
הרגשתי שבא לי להכניס למיטה ולא לצאת משם לעולם אחרי היום הזה.