‏המתנקשת

פרק 2

אוקסנה

רוסיה

"חוסל?" נחתתי על הספה האדומה הגדולה,במשרדו של סיימון ולגמתי מכוס ‏הוויסקי שלי.
"חוסל" עניתי.
"הוא לא יוד—"
"לא והוא גם לא ידע שזאת הייתי אני. אחרי הכל ‏אני מתנקשת. אף אחד לא אמור לדעת מי אני,זוכר?" עניתי ‏בציניות.
"אין מה להתעצבן,Моя дочь. (בת שלי) אני פשוט ‏גאה בך" אני שונאת את זה שהוא קורא לי ככה.
אני לא הבת שלו אבל הוא כן גידל אותי ואת אלכס ‏ואימץ אותנו.
סימון מוזלנוב היה ראש המאפיה הרוסית של הבראטבה.
ומה שהכי מצחיק בכל הסיפור הזה שהוא גם אח של אבא שלי אחרי הכל.
מסתבר שאבא שלי ברח עם אמא שלי ‏מהבראטבה כשאני ואחי היינו בני שנתיים.
אבל זה לא כזה חושב עכשיו.
קמתי מהספה,הזזתי את שערי מעבר לכתפי.
"אתה צריך אותי לעוד משהו או שאני יכולה ללכת?" כן זורם בתוכי דם של המאפיה אבל זה לא אומר שאני חלק ממנה.
אני חופשיה וזה משאני יהיה כל חיי.
היה לי הסכם עם דוד שלי,שאני בחיים לא יהיה כמו כל הבנות במפאיות אחרות.
אני ממש לא הולכת להחליף חיתולים או לחכות לבעלי הבוגד שיחזור הביתה.
אין פאקינג של מצב.
אני אוהבת דם ואת ‏אדרנליין כשאני רוצחת.
אני אוהבת לרצוח ולא מעניין אותי מי זה או למי אני עושה את עבודה בשבילו.
זאת העבודה שלי.
‏אני מתנקשת ואין בעבודה הזאת שום רגשות.
וככה זה ישאר.
"האמת שיש משהו" סימון עוצר אותי בדיוק כשבאתי לתפוס בידית של הדלת.
אני מביטה בו מעבר לכתפי.
סימון קם מכסאו,לוקח איתו את כוס הוויסקי שלו ומרבב את קוביות הקרח בתוכו.
"מה זה?" שאלתי בטון קר.
יש לי פאקינג הרגשה זה הולך להיות לא טוב בכלל.
"את יודעת שאין לי יורשים ושאני לא יכול להביא יותר ילדים לעולם אחרי המקרה" הוא מסביר ונהיה שקט לכמה שניות.
אני נשענת חצי גוף על הקיר שלידי,משלבת את זרועותיי על חזי ומרימה לעבור גבה.
למה הוא חושב שזה אמור לעניין אותי?
סימון הסתובב אל החלון הגדול כשגבו מופנה אלי.
"אוקסנה,את כמו בת בשבילי." הוא ממשיך.
מה הוא רוצה לעזאזל?!
"אתה מוכן להגיע ‏לעניין?"
"את תהיי צריכה להתחתן עם ראש המאפיה האיטלקית" דמי קפא. הרגשתי שכל תא בגופי מתפוצץ מרוב כעס .
"מה?!" נהמתי.
"אתה ‏השתגעת?! ‏אני בחיים לא אתחתן איתו!! ‏אם כבר אני ארצח אותו במו ידיי!" נהמתי.
איך הוא יכול להגיד דבר כזה,לעזאזל.
איך הוא יכול לעשות לי את זה?!
במיוחד אחרי ‏ההסכם שלנו!
הבנאדם הזה רצח את אמא שלי מול עיניי וחטף את האבי,אח שלו!!
עד היום אני לא יודעת מה עלה בגורלו של אבי ואני גם חיים לא ידע.
כי אני הולכת לרצוח את לוקה פיזאנו.
"עשיתי איתם עסקה,אוקס. אני יודע שאת רוצה להרוג אותו ואני נותן לך לעשות את זה בדרך הקלה" בדרך הקלה? למה הוא ‏מתכוון?
"תמשיך" אני ‏מאיצה בו. 
סימון מסתובב בחזרה אלי ומרוקן את הכוס שלו בבת אחת.
"את מתנקשת,אוקס. ואת יודעת מצויין איך ‏להעלם,לא?" אני כבר לא מבינה על מה הוא דבר.
במה הוא חותר?
"כשאת תתחתני איתו את תהיי איתו לבד בחדר. ברגע שזה יקרה תוכלי לעשות את מה שאת הכי טובה בו. לרצוח" יש משהו במה שהוא אומר אך זה עדיין לא אומר שאני רוצה להתחתן עם לוקה.
אני שונאת אותו! ברגע שהוא יגע בי אני מסוגלת לחסל אותו תוך שנייה אחת.
הנקמה שלי היא להרוג את כל מי שהיה שם באותו היום ולא רק את לוקה.
"אבל את חייבת לעשות את זה אחר כמה ימים ולא ישר אחרי החתונה. את לא רוצה שישר ידעו שזאת את,נכון?" הוא ממשיך.
הוא צודק.
אבל בכל מקרה כשאני יהיה ליד כל החארות שהיו שם באותו היום,לוקה לא היה הראשון על הכוונת שלי. 
את לוקה אני רוצה ‏להשאיר לסוף.
לראות אותו מדמם מול עיניי ולחכות איתו בשביל לראות איך הוא מאבד את הנשמה האחרונה שלו,זאת תהיה בדרך אכזרית מאוד כשאני יעשה את זה.
קצה הפי מתרומם לחיוך אכזרי כשאני מביטה בסימון.
"אני רואה שאת כבר חושבת על תוכנית" אומר סימון ונראה מרוצה מעצמו.
"זה עדיין לא אומר שאני רוצה להתחתן איתו" עניתי בקרירות.
"ברור,ילדתי. זה עדיין לא אומר שהסכמנו לעסקה. יש לי עוד להיפגש איתו ולראות במה ‏הנישואים האלה יועילו לנו" סימון מעביר את ידו בראשו המגולח,מניח את כוסו על שולחן העבודה שלו.
אני מתקדמת בחזרה אל הספה האדומה ‏כשמגפי העקב שלי נוקשים על הרצפה.
"ברגע שאני אחסל אותו אתה לא תראה אותי יותר ואתה לא תחפש אותי,זה ברור?" אני אומרת.
"אז זה אומר שאת מסכימה לנישואים האלה? גם אם את יודעת שתמיד יחפשו אחרייך?" הוא מברר ומתיישב על ה‏כורסה שמולי.
"אני כנראה יעשה הכל בשביל להרוג את הבנאדם הזה,סימון." אני מוציאה את הסכין ‏‏שמוחבא במגף שלי.
מעבירה אותה בין ‏אצבעותיי,בזווית עין אני רואה שסימון עוקב אחרי כל תנועה שלי.
"אני לא יחפש אותך. אבל את ‏‏תהיי צריכה להודיע על זה לגרזן." אני מרימה את עיניי אליו ושולחת לעברו מבט קר ואדיש.
"הוא לא ‏יאהב את זה" הוא ממשיך.
"אחי לא יודע מה זה לאהוב,סימון. כמו שהוא לא. אנחנו כבר לא מרגישים שום דבר מאז אותו היום" אחי נהיה יד ימינו של דוד שלנו וברגע שזה קרה,התחילו לקרוא לו (הגרזן) כי הוא היה רוצח את האויבים ‏שלי באכזריות עם הגרזן שלו. ‏
והוא נהיה הבנאדם הכי אכזרי בבראטבה.
אחי אהבה להרגו את ‏הקורבנות שלו עם גרזן.
אלכס כבר לא אותו ילד ‏שובב ומצחיק שהוא יהיה פעם.
משהו מת מתוכו ברגע שרצחו את אמא שלנו כמו שמשהו מת אצלי.
‏בעולם שאנחנו חיים בו קיים רק מוות ודם.
"איפה הוא?" שאלתי והמשכתי לשחק עם הסכין.
"במשימה. הוא לא יחזור עד יום רביעי." אני מהנהנת כתשובה.
אני מחזירה את מבטי אל הסכין שלי וחושבת מה אני הולכת לעשות ללוקה.
אם אני ‏התחתן עם הבנאדם הזה אני מסוגלת לרצוח אותו בפעם הראשונה שאני אראה אותו מול פניי.
"אל תחשבי על זה,ורד דם." סימון אומר בטון מאיים.
הוא יודע מה אני חושבת כי הוא ‏אימן אותי כל חיי מאז שהייתי בת 10.
סימון חושב שהוא יודע את כל ‏המהלכים שלי אבל בהמשך השנים נהייתי יותר מהירה, יותר אכזרית מכל האדם אחר ‏במאפייה הזאת.
גברים חושבים שנשים צריכות להיות ‏עדינות ולהיות ‏תכשיט על הזרוע שלהם.
אבל הם ‏טועים.
אני בחיים לא יהיה כזאת.
אני בחיים לא היה כמו אשתו של סימון,הבחורה הזאת יודעת רק לשתוק ולחכות לו במיטה כל ערב.
פשוט דוחה.
"את בתולה,נכון?" השאלה גורמת לי לשלוח לעברו מבט חודר.
"‏כדאי לך מאוד ‏לסתום את הפה שלך לפני שהסכין הזאת תהיה תקועה עמוק בתוך הגרון שלך" איימתי.
אני לא מפחדת מדוד שלי אפילו שאני יודעת שהוא אכזרי מאוד אבל מה שהוא לא יודע.
כשמתי שהוא התחיל ‏לאמן אותי בפעם הראשונה הוא הפך אותי למפלצת אכזרית מאוד שלא רואה בעיניים.
סימון מתחיל לצחוק בקול רם,קם מהכורסא שלו ומתקדם אל שולחן העבודה.
"אני מבין שכן" הוא ממלמל יותר לעצמו מאשר לי.
אני בתולה ואני לא מתביישת בזה או משהו.
כל חיי חשבתי רק על נקמה ולא על שום דבר אחר חוץ ממנה.
במיוחד לא על סקס.
זה פאקינג לא מעניין אותי.
אני קמה מהספה ומכוונת את הסכין שלי על התמונה שמעל שולחנו של סימון ופוגעת באמצע ראשו של סימון שבתמונה.
סימון מסתכל לאחור ומביט ישר על התמונה שלו.
"אף פעם לא אהבתי אותה" לחשתי.
סימון לא מסתובב לעברי בחזרה כשהוא ממשיך לדבר,  "אז אני אקבע פגישה עם לוקה בקש—" כבר לא שמעתי את סוף המשפט שלו כי נעלמתי אל מחוץ לחלון לפני שהוא ירגיש שאני כבר לא שם.
דבר שאני הכי טובה בו זה להיעלם בלי שאנשים ירגישו בכך.
התיישבתי על האופנוע שלי ורכבתי משם.
אני מבינה את זה שדוד שלי מנסה ‏איכשהו לעזור לי לנקום את נקמתי אך זה עדיין לא נתפס לי שאני חייבת ‏דווקא להתחתן עם לוקה.
אני לוחץ חזק יותר על ‏הדוושה של האופנוע שלי ו‏נוסעת במהירות על הכביש המהיר.
צפצוף באוזניה שלי מודיע לי על  שיחה נכנסת.
"מה?" אני שואלת בכעס.
"ורד דם?" שואל מישהו בקול עמוק באנגלית.
"מדבר" אני עונה בטון קר אך עדיין נשארת ממוקדת בכביש.
‏ ‏מי שמתקשר אליי יכול רק לשמוע קול רובוטי בשביל שלא יוכלו לזהות את הקול שלי.
"אני צריך חיסול" אומר הגבר.
"במי מדובר?"
"בנחמין דורנצילי" פאק לא יאומן.
הוא רוצה שאני יחסל את השומר ראש של לוקה פיזאנו?
הבנאדם עושה לי חיים קלים מדי.
"תוך כמה שעות אני אשלח לך את ראש שלו" אני מנתקת את השיחה.
אז יש לי לתפוס טיסה למנהטן.
לדירה של שומר הראש של האויב מספר אחד שלי.
חיוך ערמומי נמרח על שפתיי.
זה הולך להיות כיף.