‏המתנקשת שלי

פרק 55

אוקסנה

לוקה מתנהג מוזר.
אנחנו נמצאים עכשיו בחדר האוכל ואוכלים ארוחת ערב אך ברגע שהוא נכנס אל החדר,הוא לא מפסיק ‏לנעוץ בי מבטים מוזרים.
צמרמורת לא נעימה עוברת בעמוד השדרה שלי ולא מבשרת טובות בכלל.
משהו קורה ואני לא אוהבת את זה.
יכול להיות שהוא עלה עלי?
לא אין מצב.
אם זה היה נכון,הוא היה מחסל אותי בלי לחשוב פעמיים,נכון?
אני מרימה שוב את מבטי לעברו והפעם המבט שלו קר וחודר.
‏בהחלט קרה משהו.
"לוקה אתה בסדר?" תמרה שואלת בטון מודאג.
כנראה שאני לא היחידה ששמה לב שמשהו לא בסדר כאן.
"כן. תמשיכי לאכול,תמרה" הוא עונה לה בטון קשוח אך לא מעיז להזיז את עיניו ממני.
אני בולעת רוק בכבדות,מנתקת את המבט ממנו ומרגישה פתאום בחילה נוראית.
אוי לא.
לא עכשיו!
דלת החדר נפתחה בקול רם וגרמה לי מיד להרים את ראשי לעברה.
דנילו ומרקוס נכנסו דרכה כ‏ששניהם לבושים בחליפות שחורות.
"הכל מוכן" אומר דנילו בטון קר לעבר לוקה.
לוקה מתרומם מהכיסא שלו כשעדיין עיניו קבועות עלי ומתרחק משולחן עד שהוא נעמד לידי.
הוא מתכופף לעברי,מצמיד נשיקה קר למצחי ולוחש,"אני יוצא לכמה שעות. אל תצאי מהבית." הוא אומר בטון מזהיר ומתרחק משם לפני שאני אספיק לענות לו בכלל.
מה זה היה עכשיו?
"את יודעת אולי מה יש לו?" שאלתי מיד את תמרה.
"לא,יקירתי." היא עונה מיד ועל פניה מבט מודאג מאוד.
"אוקיי. אני עולה לחדר שלי לנוח" אמרתי וקמתי מהכיסא.
"בסדר,לילה טוב" תמרה קוראת מאחריי כשאני מתקדמת לעוף מהחדר בשביל לעקוב אחרי לוקה.
"לילה טוב" אני קוראת בחזרה ונעלמת מיד לקומה ‏העליונה.
אני מיד נכנסת אל החדר הארונות,לובשת את החליפה השחורה שלי ואז הולכת לפינת איפור שלי.
פותחת את המגירה,מכניסה את היד פנימה ומוציא משם את האקדח ‏שהצמדתי על העליונית של המגירה מבפנים.
אני מכניסה אותו לנרתיק שעל הירך שלי ואז ממשיכה לאסוף את כל ‏אביזרים שאני אהיה צריכה ללילה.
כשאני יודעת שכל מה שאני צריכה במקום,אני יוצאת מהחדר ומחייגת מיד לנטשה.
היא עונה אחרי שלושה צלצולים.
"הלו" היא עונה בקול ישנוני.
"את באמת ישנה עכשיו?" שאלתי והייתי קצת המומה.
"מה את רוצה? אני עייפה טוב!" היא עונה בכעס.
"מה שתגידי. קומי. אני צריכה ‏שתניטרלי לכמה שניות את מצלמות אבטחה בחצר האחורית. אני חייבת לצאת" אמרתי.
"מה? מה קרה עכשיו?" היא נשמעת יותר ערנית עכשיו.
"אין לי זמן להסביר עכשיו,נטשה. אני אספר לך הכל אחר כך,עכשיו משימה." נהמתי בשקט.
"בסדר,בסדר. אל תצעקי עלי" היא נאנחת מעבר לקו.
אני בזמן הזה מתקדמת לייבא החצר האחורית ובודקת שאין אף אחד בסביבה.
"בוצע" נטשה אומרת אחרי כמה דקות.
"מצויין. תהיי ערה, ‏יכול להיות שאני אהיה צריכה אותך" אמרתי וניתקתי את השיחה.
מיהרתי לאותו מקום בגדר כמו פעם קודמת שיצאתי מפה ומיד התקופתי ועברתי דרך החור.
הסתכלתי שוב לצדדים בשביל לבדוק שאף אחד לא קלט אותי ומיד מיהרתי לאופנוע שלי.
אני מחכה חמש דקות בדיוק ואז יוצאת מהשיחים ונוסעת אחרי הרכב של לוקה.
אחרי נסיעה של 20 דקות אנחנו מגיעים לאזור המחסנים של לוקה.
דנילו עוצר את המכונית שלהם מול מחסן שחור הגדול והם יוצאים ממנו.
אני חונה כמה מטרים מהם ומתחבאה מאחורי מכולה.
בזמן שהם נכנסים מהכניסה הראשית,אני שמה לב שיש גם כניסה אחורית אך לידה עומדים שתי חיילים.
אני מוציא את האקדח,‏מתקינה עליו את המשתיק קול ומכניסה לתוכו שתי ‏חצי הרדמה.
אני מתקדמת בשקט ‏לעברם בשקט עד שאני נמצאת בזווית טובה ומיד יורה באחד מהם.
"מה לעזאזל?! מי זה ש—" לפני שהחייל השני מספיק לומר את המשפט שלו,אני יורה גם בו.
שניהם עכשיו שוכבים על הרצפה.
בזמן הזה אני מחפשת בעיניים מקום להזיז אותם בשביל שלא יעלו עלי.
אני רואה פח כמה מטרים ממני ומיד מתכופפת לתפוס בכתפיו של אחד החיילים ולגרור אותי לשם בכוח.
הו אלוהים הוא כבד!
אחרי שאני ‏נאבקת כמה דקות,אני מצליחה בסוף להעביר אותם אל מאחורי הפח.
זה המשוך לי קצת זמן.
אני רק מקווה שלא גרמתי נזק לתינוק בזמן ניסיתי לגרור אותם.
אני מתקדמת אל הדלת ומנסה לפתוח אותה אך היא נעולה.
"בלאט" אני מקללת בשקט.
‏במקום לבדוק אם יש לאחד החיילים מפתח,אני מרימה את האקדח שלי ויורה על ידית הדלת.
הדלת נפתחת מיד בלי לעשות רעש גדול מדי.
אני נכנסת פנימה בשקט,פוסעת במסדרון עד שאני שומעת קולות וממהרת לשם.
"אתה בטוח במידע הזה?" לוקה שואל בטון קר.
אני מביטה בין החריץ של הדלת למשקוף ורואה את גבם של לוקה,מרקוס ודנילו מופנים לעברי.
אני מנצלת את זה להיכנס פנימה,אך שמה לב פתאום שמישהו קשור לכיסא מולם,אבל אני לא מצליחה לראות את פניו.
אז אני מתקדמת לעברי הקופסאות שנמצאות החדר הגדול בשביל להסתתר שם.
"כן. מקסים מוזלנוב הוא המנהיג של הגרמנים" עונה מרקוס וזה גורם לי מיד לעצר.
מה הוא אמר עכשיו?
אני מביטה לעבר לוקה ושמה לב לגבו המתקשה.
מקסים הוא המנהיג של הגרמנים? איך זה יכול להיות?
ואיך הם בכלל יודעים את זה?!
לוקה מיד מרים את האקדחו לעבר ראשו של איש שנמצא מולו,"מה אתה פאקינג יודע על מקסים מוזלנוב?!" לוקה נוהם על האיש.
האיש משתעל כמה פעמים,אך ברגע שהוא פותח את פיו דמי קופא במקום.
"הוא הבן של אחי" אומר הקול שאני בחיים לא אשכח אותו.
אבא
אז זה נכון מה שמקסים אמר לי,לוקה באמת מחזיק בכל השנים אלה באבא שלי.
‏קל קטן יוצא מפי וגורם מיד לגברים לסתובב אך למזלי אני כבר מאחורי הקופסאות ושמה את ידיי על פי בשביל לא לפשל שוב.
"מה זה היה?" שואל לוקה בכעס.
"אני הולך לבדוק" אומר מרקוס ומתחיל לחקור את כל החדר.
ברגע שהוא מגיע לקופסאות,חייל נוסף נכנס אל החדר ואומר,"בוס,מצאתי אותם" מרקוס מתרחק מהקופסאות והולך אחרי דנילו שממהר לצאת מהחדר אחרי החייל.
עכשיו רק לוקה,אני ואבא שלי בחדר אחד.
כעס ‏משתלט על גופי ורעד עובר בי מיד.
דמעה מצליחה לברוח מעיניי,אני לא מאמינה שאבא שלי באמת חיי.
כל השנים האלו והוא היה מוחזק אצל החלאה הזה.
החלאה שקורא לעצמו בעלי! אצל הגבר שהתחלתי להרגיש אליו רגשות שלא הייתי אמורה להרגיש אך זה קרה.
אני כל כך שונאת את עצמי עכשיו!
אלוהים,אני לא מאמינה שזה באמת קורה עכשיו.
מה אני עומדת לעשות?!
אני יודעת שאני אמורה לחסל אותו סופית על כזה דבר אך משהו בי לא נותן לי.
אני מרגישה מבולבלת כל כך.
אני מרימה את מבטי לעבר לוקה ואבא שלי.
הכתפיים של אבא נדרכות בגלל הקנה של הגלוק 19 של לוקה עדיין צמוד לצד הגולגולת שלו.
האחיזה שלי מתחזקת סביב האקדח שלי ואני ‏מתאפקת ממש לא לירות בלוקה כאן ועכשיו.
"אתה אומר לי שכל הזמן הזה היה בן נוסף לאח שלך?!" לוקה נוהם.
אבא שלי מרים את עיניו אליו ונראה מבולבל מאוד.
"על מה את—" אבי מתחיל לומר אך לוקה מתמיד עוד יותר את הקנה לראשו.
"אל תענה לי! אני לא רוצה לשמוע יותר שקרים יוצאים מפה המלוכלך שלך! ידעתי שהייתי צריך לגמור עלייך מזמן" אומר לוקה בטון מקפיא.
"כל המשפחה החרא שלך חושבת שאני מטומטם. אז אני לא. אני הולך לחסל אחד,אחד ממכם עד שלא ישאר ממכם ‏זכר אחד!" לוקה שואג.
"ואני יתחיל ממך" אבי נאנח עוצם את עיניו ומקבל על עצמו את הגורל שלו.
אין פאקינג מצב שאני נותן לזה לקרות לי שוב.
אני באה לצאת מהמקום המחבוא שלי,מכוונת כבר את האקדח שלי לעבר לוקה אך בדיוק דנילו ממהר פנימה ועוצר אותי.
"תעצור!" צועק דנילו,אוחז בזרועו של לוקה ומרחיק את האקדח שלו מראשו של אבי.
הקלה קטנה אוחזת בליבי.
"אתה חייב לראות את זה. יש ‏הוכחה להכול. צדקתי לוקה" אומר דנילו כשהחזה שלו עולה ויורד במהירות.
"על מה אתה מדבר?" שואל לוקה ונשמע לא סבלני בכלל.
"ברגע שתראה,תבין" אומר דנילו.
לוקה מנתק את עיניו האכזריות מאבי ומביט לעבר דנילו.
"בוא" דנילו מתקדם לעבר הדלת ואחריו לוקה העצבני.
אחרי שהדלת נסגרת אחרים,אני יוצאת מיד ‏מהמחבוא שלי ומתקדמת לעבר אבי.
גופי רועד לגמרי כשאני עומדת כמה ‏סנטימטרים ממנו,פניו ‏חבולות נורא והוא נראה מותש לגמרי.
הוא רזה מאוד,שערו האפיר קצת אך נשאר עוד כמה שערות הבלונדינים.
כנראה שהוא שומע את צעדי כי הוא פוקח את עיניו ומביט לעברי מבט המום.
"אנה?" קולו חלש ושבור כשהוא אומר את שמה של אמי.
הדמעות שלי כבר ‏משתלטת עליי ולא מפסיקות לרדת על לחייה.
"ל-א,אבא. זאת אני,אוקסנה" אני מתקדמת לעברו כשקולי נשבר לגמרי.
בחיים לא חשבתי שאני אשבר ככה מול מישהו אך גם אף פעם לא חשבתי שאני אראה אותו שוב.
חי.
"אוקסנה? הילדה הקטנה שלי? זאת באמת את?!" הוא שואל בקושי רב אך על פניו מופיעות חיוך חם ואוהב.
"כן,זאת אני" אני נופלת מולו ולא מאמינה שהוא באמת כאן איתי.
"חשבתי.... חשבתי שאת כב-ר ל-אא" אבא עצם את עיניו בחוזקה ודמעות ירדו מהם כשהוא פקח אותם שוב.
"אני לא מאמין שאת פה,קטנה שלי. אבל איך?! הרגע! זה מסוכן את חייבת לצאת מכאן לפני שלוקה יחזור" הוא ממהר להגיד בלחץ.
אני מחייכת לעברו חיוך אוהב.
קמה על רגליי,עוקפת אותו ומשחררת את החבלים שקושרים את ידיו ורגליו.
"זה סיפור ארוך ‏ואני אספר לך אותו מאוחר יותר. אבל עכשיו אנחנו חייבים לצאת מכאן לפני שהם יחזרו" אני מסבירה ועוזרת לו לקום מהכיסא.
ברגע שהוא עומד על רגליו,הוא מועד קצת כי רגליו רועדות מקום.
"הרבה זמן לא קמתי מהכיסא הזה." הוא מסביר לי עם חיוך קטן.
אך אני מרגישה עוד יותר כעס ש‏מצטבר בתוכי.
אני עוזרת לו לתמיכה ואנחנו מתקדם אל הדלת.
בכל הזמן הזה אני מסתכלת לצדדים ומצמידה את האקדח שלי מול פני.
למזלנו אנחנו לא נתקלים באף אחד כשאנחנו יוצאים ‏מהיציאה האחורית ומתקדמים לעבר האופנוע שלי.
"ממתי את נוהגת על דבר כזה? את בחורה לא גבר" אבי נזף בי.
זה גרם לי לצחוק קצת.
טוב שהוא נשאר אותו אבא דואג כל הזמן הזה.
"אל תדאג,אבא. עשיתי דברים יותר מסוכנים מזה" עניתי ועזרתי לו לעלות על האופנוע.
"זה אמור להרגיע אותי,גברת צעירה?!" הוא שואל בכעס.
אני מצחקקת בשקט ועולה גם כן על אופנוע.
"תחזיק בי חזק. יש לנו ‏נסיעה די ארוכה עכשיו" אמרתי ו‏חבשתי את ‏הקסדה שלי.
אבי חזק במותני כשהוא לא מרוצה מזה בכלל אך אין לנו ברירה,אנחנו חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר.
ברגע שאני בכביש ‏הראשי אני מחייגת לנטשה והיא עונה לי מיד.
"נו? עכשיו את מוכנה לספר לי מה קורה?" היא שואלת.
"עוד כמה דקות את תביני. אני בדרך אלייך,תכיני בבקשה כמה דברים לעזרה ראשונה" עניתי.
"מה?! למה?! קרה משהו?!" היא שואלת בלחץ.
"פשוט תעשי את זה נטשה. עוד שנייה את ‏תביני.
"טוב,בסדר!" היא מנתקת.
אני מביטה פעם נוספת על המראות בשביל לראות שאף אחד לא עוקב אחרינו.
בינתיים נראה שהכל נקי.