‏המתנקשת שלי

פרק 56

לוקה

אני לא מאמין למה שאני רואה על המשך שמולי.
אז דנילו צדק כל הזמן הזה,ארתור הוא לא זה שרצח את אמא שלנו האלה,סימון.
אני לוחץ שוב פעם על שידור חוזר של ‏צילומי אבטחה שאבא שלי אמר שנמחקו.
אך מתברר שמריו מצא אותם די בקלות.
אני רואה שוב סימון מחסל את החיילים ששומרים על המעלית שלנו ואיך הוא נכנס בקלות ‏לפנטהאוז שלנו בלי שאף אחד ירגיש בו.
בזמן הזה הוא עולה לקומה השני כשאנחנו אפילו לא מודעים לזה באותו רגע.
אני חוזר שוב למצלמות של הלובי ורואה את אבי מביט על חייל המתים באדישות מוחלטת כאילו הוא חלק מכל העניין הזה.
בזווית העין אני רואה את דנילו עצבני בדיוק כמו כשהוא את אבא שלנו.
"זה ממש כאילו הוא ידע מכל העניין הזה!" נוהם דנילו.
בדיוק מה שאני חשבתי.
אני חוזר שוב למסך,עכשיו אבא שלנו נכנס אל הביתה עם פני הפוקר הרגילים שלו ואז נכנס לחדר האוכל איפה שאנחנו היינו.
אני לוחץ על הכפתור להריץ את מה שהיה שם,אני עוצר ורואה כשהוא יוצא מחדר האוכל,מביט לעבר הקומה העליונה כשעל פניו נפרש חיוך אכזר. אחרי כמה רגעים הוא מסתובב משם ונעלם דרך המעלית שוב.
מה פאקינג לעזאזל זה היה עכשיו!
הטחתי את אגרופי על השולחן כשאני יודע שכל מי שבחדר מביט בי עכשיו.
אך אותי זה לא מעניין,אני ממשיך לצפות ועד שאני מגיע לקטע שסימון נכנס לחדר של אמא וכבר שם אין מצלמות.
כמה רגעים אחרי זה אני הקטן מגיע בשביל לחפש אותה.
אבל היא כבר הייתה ‏איננה ואני לא יכולתי לעשות כלום בקשר לזה.
אני נשען עם ידיים על השולחן כשהראש נופל קדימה ועוצם את עיניי בחוזקה.
אני לא מאמין שכל הזמן הזה טעיתי במחסל של אמא שלי והכל זה רק בגלל אבי.
למה?
למה שהוא יעשה את זה?!
ורואים בבירור שהוא ידע מה הולך לקרות והוא ידע שיש שם מישהו בבית.
אבל עדיין לא עשה עם זה כלום!
"קאצו" אני ממלמל בכעס.
הם שחקן בי כל הזמן הזה.
אבא שלי וסימון פשוט שיחקו בי בלי שאני ארגיש בכך.
ואני כמו דפוק חשבתי שאבא שלי ‏מצא לי סוף סוף אתה רוצח של אמא ועוד נתן לי לרצוח את אשתו בתור נקמה ולהחזיק בו.
אני פאקינג לא מאמין.
אני הרסתי חיים של בן אדם סתם ככה ועכשיו אני מבין שארתור דבר כל הזמן הזה אמת.
ואני כמו מטומטם לא הקשבתי לו או לדנילו.
"בן זונה!!!" שאגתי והעפתי את הכל מה שהיה על השולחן שמולי.
"לוק—" דנילו התחיל להגיד אך אני הרמתי את ידי ועצרתי אותו.
"תכין את המטוס. אנחנו טסים היום לרוסיה" ‏פקדתי בטון קר.
"על זה" מרקוס ענה ונעלם ישר מהחדר.
"לוקה,יש עוד עניין" דנילו אומר.
"מה" אני שואל ללא חשק.
"ארתור נעלם. אחד החיילים עכשיו הודע לי" דנילו מספר אך משהו בזה לא מזיז לי.
אני לא מרגיש כלום.
"בסדר. גם ככה הוא היה צריך להשתחרר. הוא כבר מעניין אותי" עניתי ועקפתי את דנילו הדרך החוצה.
סימון מוזלנוב תתכונן כי זה הולך להיות היום האחרון שלך ושל ילדך.

...............

אוקסנה

אני באה לדפוק על דלתה של נטשה אך הדלת נפתחת בתנופה לפני שאני מספיקה בכלל.
"סוף סוף! חשבתי שאני עומדת לקבל ‏התקף לב כבר!" היא מניחה את ידה מעל ליבה בדרמטיות.
"תפסיקי עם הדרמה ותתני לנו להיכנס" אמרתי בחיוך.
נטשה הביטה בי ‏בבלבול,"למה את מחייכת ככה? זה ממש מלחיץ אותי. ומה זאת אומרת אותנו?" היא שואלת כשמבט חושש על פניה.
"בוא" אני מסמנת לאבא שלי להתקרב עד שהוא נעמד לצידי ומחייך לעבר נטשה.
עיניה ופיה של נטשה נפערו והיא נתראה המומה לגמרי.
"נטשה? זה באמת את? וואו,איך גדל—" אבי לא הספיק לסיים את המשפט שלו כי נטשה אבדה פתאום הכרה ונפלה על בין זרועותיי.
כן,אולי כן הייתי צריכה להכין אותה מראש.
"זה לא טוב" אבי אומר.
"כן. תעזור להכניס אותה פנימה" אבי לוקח את נטשה ממני ומרים אותה מיד בין זרועותיו.
"מה אתה עושה?! אתה חלש מאוד בשביל להרים אותה ככה!" אני צועקת לעברו אך הוא לא מקשיב לי ומניח את נטשה על המיטה.
"אני לא כזה חלש,נסיכה שלי. אין לך מה לדאוג לי." כל החיים דאגתי לך.
אי אפשר להפסיק פתאום.
רציתי להגיד לו אך לא הייתי מסוגלת,במקום זה הנהנתי לעברו ואמרתי,"העזרה הראשונה כנראה בחדר הרחצה,אני אלך להביא לך אותה" הבאתי להסתובב אך הוא תפס בזרועי ועצר אותי.
"את לא צריכה,אני אלך. את בינתיים תנסי להעיר אותה" אבי עקף אותי,נכנס לחדר הרחצה ונעל את הדלת אחריו.
התיישבתי על המיטה לידי נטשה כשאני נוגעת בנקודה שהוא הרגע אחז ביד שלי ופשוט לא האמנתי שהוא באמת פה.
אבא שלי באמת חי כל השנים האלו ועכשיו הוא כאן איתי.
"אמממ.... הראש..." נטשה מתעוררת אחרי כמה דקות,מתרוממת לאט לישיבה כשהיא מחזיקה בראשה.
"יכול להיות שראיתי רוח עכשיו? או שזה באמת היה ארתור שעמד מולי?" היא שואלת ומביטה בי.
"לא,רוח. זה באמת הוא" עניתי.
נטשה ממצמצת לעברי כמה פעמים עד שהיא קמה בצעקה קולנית וקופצת לחבק אותי.
"אני לא מאמינה!!!!!" היא צועקת בקול.
דלת חדר הרחצה נפתחה בתנופה ואבא שלי מהיר מיד אלינו. "מה קרה?!" הוא שאלה בבהלה.
נטשה משחררת אותי,מתקדמת לעבר אבי ואומרת,"אני באמת לא מאמינה. ארתור,אתה באמת חיי" היא לוחשת בהתרגשות.
"כן." הוא עונה.
"א-ני אממ.... יכולה לחבק אותך?" היא שואלת.
"ברור,בואי לפה" הוא פורש את זרועותיו לצדדים ומאפשר לה לחבק אותו לחיבוק גדול.
אבי מרים את מבטו לעברי ומסמן לי גם לבוא,אני רוצה לסרב אך לא מסוגלת.
אז אני קמה ומחבקת את ‏שניהם הכי חזק שאני יכולה.
בזמן שהדמעות שלי ושל נטשה לא מפסיקות לרדת מרוב אושר.