‏המתנקשת

פרק 29

אוקסנה

"אני לא יודעת מה נכנס בך בדיוק,אוקסנה! מה קורה איתך?! כל חמש דקות הוא מנשק אותך כאילו את שייכת לו או משהו כזה!" נטשה צועקת לעברי.
שנינו נמצאות בשירותים של האורחים הגדול כשהדלת נעולה ושאף אחד לא יכול להכנס לכאן.
אבל זה עדיין לא עוצר את הקול של נטשה לעבור דרכו.
"תמניכי את הקול נטשה. יש מלא אורחים בחוץ" אמרתי דרך שיניים חשוקות.
"לא אכפת לי. את לא אמורה לראות כאילו את מאוהבת בו או משהו כזה! יש לנו משימה אוקסנה! תזכרי אותה!" היא צועקת.
לא משנה כמה היא תצעק עלי,אני עדיין לא יצליח להשתלט על הגוף שלי כשאני נמצאת לידו.
אני לא יודעת מה נסגר עם הגוף הזה.
בכל פעם שלוקה מנשק אותי אני מרגישה כאילו אני בעננים וחופשיה כל כך.
אבל למה?
למה אני מרגישה ככה? ועוד דווקא איתו.
"אוקס,את בכלל מקשיבה לי?!" נטשה לוחצת.
"כן,כן,אני מקשיבה לך ואת צודקת לגמרי. אני צריכה ‏להתחיל להתעורר על עצמי" עניתי.
נשענתי עם מותני על השיש של הכיור ובהיתי ברצפה.
מה אני הולכת לעשות היום בערב איך אני יכולה להתחמק מלוקה?
חייב להיות לי איזו תוכנית בשביל שלוקה לא ירצה לגעת בי היום אבל איזה ‏סיכויים יש לי בכלל?
אין זה בטוח.
דפיקה על דלת השירותים גורמת לי לחזור ‏למציאות.
"כן" נטשה עונה.
"יקירתי,זאת תמרה. אמא שלך מחפשת אותך. תוכלי בבקשה לצאת" אומרת תמרה מהצד השני של הדלת.
בחילה עולה בגרוני כשהיא אומרת שאנסטסיה מחפשת אותי.
אני מתקדמת ללא רצון אל הדלת אך לפני שאני מספיקה לפתוח אותה,נטשה תופסת בזרועי וגורמת לי להביט בה.
"תזכרי את הנקמה שלנו,אוקס. אל ‏תאכזבי אותי" היא לחשה לי.
"לעולם לא" עניתי בלחש.
פתחתי את הדלת,יצאתי החוצה ופגשתי את תמרה בקצה של המסדרון.
"מוכנה?" שאלה בהתרגשות.
"כן" עניתי בשקט.
לא באמת הייתי מוכנה להיום הזה.
ואני עד עכשיו לא מאמינה שאני אשתו של לוקה פיזאנו.
מי היה מאמין לזה.
תמרה מובילה אותי אל השולחן שנמצאים בו סימון ואשתו המכשפה,אנסטסיה.
החוצפנית ‏שהרשתה לעצמה לשלוח אליי את תמרה ודליה לדבר איתי ‏בענייני הלילה שלי.
פשוט חוצפה.
רק בגלל המשימה המטומטמת של דוד שלי היא צריכה עכשיו לשחק אותה אמא שלי,ואני עוד שנייה יקיא פה רק מלחשוב על זה.
"מתוקה שלי,בואי תני חיבוק גדול לאמא שלך" אומרת אנסטסיה בטון הכי צבוע ששמעתי איי פעם.
היא קמה מכיסא שלה כשהיא מתקדמת אלי ופותחת את ‏המניפה שלה על הדרך.
נשארתי קפואה במקום כשהיא חיבקה אותי עם החיבוק קר שלה ונישקה ללחיי באוויר.
‏התאפקתי כל כך שלא לחנוק אותה עכשיו מול כולם אך משהו מאחוריה משך את תשומת ליבי במקום.
לוקה הביט בי במבט לא ברור על פניו אבל איכשהו אני חושבת שהצלחתי לראות שם חשש?
לא אין מצב.
למה הוא ידאג לי פתאום ועוד עכשיו?
"מזל טוב,מתוקה." אומרת אנסטסיה בלחש ובטון מתנשא  כמובן כשאף אחד לא שומע אותה והמשיכה להגיד,"מה את לובשת? אין לך טיפת כבוד לדוד שלך או למשפחתך?" היא נוזפת בי,״אני יכולה רק לתאר לעצמי מה אומרים עלינו מאחורי הגב באשמתך.״ היא מתלוננת.
האישה הזאת פשוט לא אמיתית.
"להזכירך,אני לא הבת שלך ולא הבעיה שלך יותר. מעכשיו אני אשתו של הקאפו ואין לך שום זכות להגיד משהו על הלבוש שלי או עלי.
שמעת אותי?" התקרבתי אליה ואמרתי לה את זה בטון מאיים כשאני עדיין לא מאמינה שאמרתי שאני אשתו של לוקה.
אבל ‏נמאס לי מהיחס המגעיל שלה אלי.
מאז שאני ואלכס נכנסנו לבית שלה,היא רק ידעה ‏להתלונן עליי ועל איך שאני נראית.
כאן זה מפסיק.
"מה שתגידי. את זונה בדיוק כמו אמא שלך" היא אומרת כשחיוך זדוני נמרח על שפתיה המזויפות.
בלי לחשוב יותר מידי,אחזתי בזרועה בחוזקה עד שכאב לה.
"איי! תשחררי אותי!" ידה ‏שחררה את המניפה שלה,היא נפלה על הרצפה כשהיא ניסתה להשתחרר מהאחיזה שלי.
"תחזרי בך מיד!" דרשתי בכעס.
"אוקסנה,זה מספיק" אלכס מופיע משום מקום ומנסה להפריד בינינו. 
אך אותי זה לא עצר,לא העזתי לעוזבת את זרועה של אנסטסיה.
החרא שלה יגיע לי עד כאן.
"בחיים לא. אמא שלך הייתה זונה ‏ותישאר זונה גם בקבר שלה. היא גנבה ממני את ארתור! הוא היה צריך להיות שלי!" היא שואגת.
אלכס נוהם לידי כשהיא ‏כמעט צועקת את זה אך נשארת שקטה בשביל שאנשים סביבנו לא ישמעו אותנו.
"תיזהרי במילים שלך,אנסטסיה" מאיים אלכס.
אבל לי לא אכפת מאף אחד יותר.
זין על כולם.
אני מזיזה את אלכס מדרכי עד שאני נעמדת מול פניה של אנסטסיה ואומרת בגאווה, "אמא שלי הייתה האישה הכי מדהימה בעולם ‏והכי אימהית ‏שהכרתי. מה שאת לא תהיי כל ‏חייך! ואם כבר מדברים על זונה,אולי כדאי שקודם תבדקי לאיפה הזין שבעלך נכנס לפני שהוא בא אליך בלילות." אמרתי את המילים האחרונות בטון אכזרי.
עיניה והפה של אנסטסיה נפערו בבת אחת והיא נהייתה המומה לגמרי.
כנראה שהיא לא ידעה שבעלה בוגד בה,יופי.
כי זה הכי מגיע לזבל הזאת לגלות ככה.
"מה קורה פה?" קולו העמוק של לוקה נשמע לידנו וקוטע את הרגע שלי עם אנסטסיה.
היא מנתקת את המבטה ממני ועוברת להביט בו.
"אוי זה שום דבר,יקירי. פשוט ‏ויכוח קטן בין אם לבת" היא חוזרת להיות האישה הצבועה שהייתה לפני מספר דקות ומנסה להתחנף ללוקה.
כמו שהיא תמיד עושה.
אך אני במקום להביט בהם,אני שמה לב בזווית העין את סימון יושב ברוגע סביב שולחן שלו ומרים לעברי את כוס הוויסקי שלו כשחיוך זדוני נמרח על שפתיו.
בן זונה מת על מה שקרה כאן הרגע.
הוא יודע טוב מאוד מה החולשות שלי ואני גם לא ‏התפלא בזה שהוא זה ששלח את אנסטסיה עלי בשביל להזכיר לי למה אני פה.
ידי מתהפכת לאגרוף כשאני מחזירה לעברו מבט רצחני.
אך בדיוק כף יד גדולה נחה על גבי התחתון וגורמת לי להסיט את מבטי מסימון ולהביט אחורה.
לוקה רכן לאוזני ולחש.
"הגיע הזמן לריקוד שלנו,בואי" אני הפעם לא ‏מתווכחת איתו כשהוא מוביל אותנו אל רחבת הריקודים.
הייתי חייבת להתרחק משם כמה שיותר מהר,לפני שהייתי עושה משהו שאולי הייתי מתחרטת עליו.