‏המתנקשת שלי

פרק 26

אוקסנה

אני מביטה כבר יותר מ35 דקות על ‏המדף שנמצא מולי ועושה את עצמי כאילו קשה לי לבחור את מה שאני צריכה,רק בשביל לעצבן את לוקה.
ואפשר לומר שאני ממש מצליחה בזה.
"אולי תבחרי כמה איזה ‏סופג דם את צריכה בשביל שנוכל לעוף מפה כבר!" לוקה לוחש לי בעצבנות כשהוא נצמד אלי מאחור ונראה חסר סבלנות.
"סופג דם?" אני מרימה לעברו גבה ומתפרצת מצחוק.
"למה שתקרא לזה ככה?" אני שואלת תוך כדי שאני צוחקת עליו.
לוקה מביט בי במבט רצחני אך עיניו משדרות משהו אחר.
"אין לי פאקינג מושג איך קוראים לדברים האלה שאיתן שמות בתחתונים שלכם" הוא אומר בכעס.
אני ממשיכה לצחוק ונאחזת במדף שלידי בשביל תמיכה.
"קוראים לזה תחבושות,חתיכת אידיוט" לוקה חפן את עורפי וריתק אותי למקום בעודו מקרב את פניי לפניו. הרשיתי לו, התרככתי, ידעתי שזו לא התגובה שציפה לה.
עיניו הירוקות התבוננו בעיניי ונאלצתי להיאבק כדי לא להסיט את המבט.
"אני צריך להזכיר לך את זה שאנחנו נמצאים במקום ציבורית? או שאני פשוט יכול לעשות לך מה שבא לי כאן ועכשיו" המשפט האחרון בהחלט לא היה שאלה.
שפתיו נפרשו בחיוך אכזרי.
נשימתי נעתקה בגרוני ולא הצלחתי לעשות דבר מלבד להביט באיש שלפניי.
אני באמת רוצה שהוא יעשה לי את מה שהוא חושב עליו עכשיו?
ועוד בחנות הקטנה הזאת?
בלאט.
נדפקתי חזק.
"מה קרה,אש קטנה. בלעת את הלשון?" הוא אומר בקול עמוק וערמומי.
הצמרמורת שעוברת בגופי גורמת  לרגליים שלי לרעוד וכמעט ליפול מהן ישר אל הרצפה.
אך אסור שהוא יראה שהוא משפיע עליי ככה.
אבל יכול להיות שזה גם מאוחר מיד בשבילי.
אגודלו של לוקה ליטף את צד גרוני. לא ידעתי בוודאות אם הוא עשה זאת בכוונה או בהיסח הדעת, ולא המגע צימרר אותי אלא המבט בעיניו.
"הגיע הזמן ‏לנסוע הביתה" לוקה שחרר את מגעו בי ומסתובב לכיוון דלת היציאה כשהוא משאיר אותי מאחור,מתנשמת בכבדות ומנסה להבין מה הלך כאן עכשיו. 
לעזאזל איתך לוקה פיזאנו!

.............

מחר בבוקר יום החתונה שלנו וזאת הפעם השניה שהתקלחתי היום ,הוצאתי את ידי מתא המקלחת כדי לקחת את המגבת,כרכתי אותה סביבי ונעמדתי מול המראה.
אני לא מאמינה שזה באמת קורה מחר.
הייתי אמורה לחסל אותו או לגלות כל דבר בשביל להפיל אותו אך במקום הזה הראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי.
לא ציפיתי בכלל למה שקרה בחנות כן רציתי עוד קצת לעצבן את לוקה באותו הערב,אפילו בכלל לא הייתי במחזור אבל עדיין.
יש לי כל פעם חשק עז לעצבן אותו ואין לי מושג למה.
אני אמורה לשנוא אותו על זה שהוא הרס לי את החיים אבל....
אני לא יודעת מה נכנס בי או בגוף שלי.
בכל פעם שהוא קרוב אלי אני מרגישה הרגשה לא מוכרת והלב שלי מתחיל לדפוק במהירות.
יכול להיות שאני מתחילה להיות חולה שוב?
ואני מאוד מקווה שזה יהיה זה ולא משהו אחר כמובן.
קול המנעול הבהיל אותי.
שיט הבגדים שלי על המיטה.
אני יוצאת אל החדר כשרק מגבת כרוכה סביבי והשיער שלי עדיין רטוב.
לוקה עמד בזרועות משלובות מול החלון, גבוה ואפל ומהורהר כמו מחזר ברומן רומנטי מיושן.
הוא פנה אליי וסקר את גופי. הטריד אותי שהרגשתי כאילו מבטו על גופי פיזי ומוחשי כל כך.
"מה אתה חושב שאתה עושה? נעלתי את הדלת בשביל שלא תוכל להיכנס לכאן,אבל ‏בכל זאת עשית זאת" אמרתי בכעס.
"יש לי משהו להראות לך." הרמתי גבות.
"מה זה?"
"תגלי בקרוב" לוקה בא לחלוף על פני אך נעצר כשאמרתי את שמו.
"ואם לא בא לי לבוא איתך?" שילבתי את זרועותי וחיכיתי לתשובה שלו.
לוקה הסתובב לעברי כשחיוך ערמומי על פניו.
"את סגורה כאן כבר יומיים ואת חייבת לצאת החוצה. אני רוצה שתהיי מאוזנת בגוף ובנפש. חבל שארבע הקירות האלה יישברו אותך לפני שאני אשבור."
הבטתי בו ושמחתי שהוא לא שומע את הלמות הדופק שלי.
לעזאזל עם הלב הדפוק הזה.
"עכשיו בואי," אמר והתווה בראשו אל הדלת.
"אני צריכה להתלבש אם לא שמת לב" הרמתי לעברו גבה לא משועשעת בכלל.
"אמת שאני מעדיף אותך ככה אך אנשי לא צריכים לראות את אשתי לעתיד ערומה. לכי להתלבש. אני אחכה לך בגינה" לוקה יוצא מהחדר וטורק את הדלת אחריו.
"חתיכת אידיוט" מלמלתי לעצמי כשחטפתי את הבגדים שלי מהמיטה והתחלתי להתלבש.