‏המתנקשת

פרק 19

אוקסנה

"אני חושבת שכן ‏כדאי להזמין רופא" ממלמלת תמרה לידי.
"אני לא צריכה רופא,תמרה. אני באמת בסדר. אולי אני פשוט צריכה קצת אוכל ומי-"
"לא! את חייבת רופא,יקירתי. יש לך 39 חום! זה לא נורמלי ואת רועדת בלי סוף. את מבינה שאת כבר יומיים במיטה הזאת בלי לזוז והחום לא יורד לך! את חייבת רופא" אני לא רוצה ‏להודות בזה אבל היא צודקת, אני באמת לא מפסיקה לרעוד כבר יומיים וכל שעובר הזמן אני מרגישה חרא יותר.
כבר שיומיים שלא ראיתי את פרצופו של לוקה וטוב שכך.
כי אז הייתי מרגישה רע יותר.
תמרה קמה מהכיסא שלה שליד המיטה והלכה ישר לכיוון הדלת.
לא אסור שיבוא לפה רופא!
פשוט אסור!
"לא בב-קשה... אל... לא רופא..." עם כל מילה בא עוד שיעול נוסף וזה פשוט לא מפסיק.
כל הגרון שלי שורף והראש שלי מתפוצץ מכאבים.
אני פשוט לא יכולה לעמוד בזה.
מה זה החרא הזה,לעזאזל?!
תמרה נעצרת ליד הדלת כשידה כבר על הידית אך היא מביטה בי באותו מבט דואג שלה.
"את חייבת תרופות,אוקסנה ובשביל זה את צריכה רופא. אחרת את רק ‏תסבלי" היא אומרת.
אני מנענעת את ראשי ללא הסכמה ומצביעה בשבילה לעבר השידה.
שם הטלפון שלי נמצא.
"תתקשרי לנטשה. רק היא יודעת מה לעשות בשבילי. היא חייבת לבוא לפה ובבקשה אל ‏תקראי לשום רופא" אני מסבירה לה בקול צרוד וחלש.
אני שונאת להיות חלשה.
למה זה קורה לי ועוד בבית הזה?!
"א-ני. אני לא יכולה,יקירתי. צריך להודיע ללוקה על זה. אסור שאנשים ‏זרים יכנסו לבית שלנו" שלנו? הבית שלנו?!
את צוחקת עלי עכשיו?!
פאקינג לא מזיז לי מה לוקה רוצה!
אני רק רוצה לחזור לעצמי.
אני מנסה לזחול לעבר השידה אך גופי כאב כל כך שזה ‏מקשה עליי.
"בלאט" מלמלתי כשהרגשתי שהשידה רק נהיית רחוקה יותר מתמיד.
"אוקסנה?!" דפיקה וצעקה מעבר לדלת נשמעת.
ראשי נחת על הכרית בחזרה אך עיניי מביטות על הדלת כשתמרה עדיין עומדת מולה בעיניים פרועות.
הדלת מתחילה לזוז מרוב העוצמה מלפתוח אותה.
אה,כן.
אמרתי לתמרה לנעול את הדלת כי לא רציתי שמישהו כמו לוקה אראה אותי ככה אך לפי שזה נראה עכשיו הוא ממש מנסה לפרוץ את הדלת בכוח.
"אוקסנה! אני נשבע לך אם את עכשיו לא פותחת את הדלת המזויינת הזאת אני שובר אותה ‏לשתיים!" הוא שואג.
אני מגלגלת את עיניי,נשארת אדישה ‏לאיום שלו וממשיכה לשכב. יומיים הוא לא אעז לבוא לפה,אז למה עכשיו?
מה הוא רוצה עכשיו ממני?
לא מספיק לו שהוא לא נתן לאף אחד מאנשי המטבח להביא לתמרה אוכל בשבילי?!
למזלי תמרה ‏הצליחה להכין לי אוכל רק שאף אחד לא היה שם ‏ולהגניב אותו לכאן בשבילי.
הוא עד כדי כך רוצה שאני אשנא אותו עוד יותר כי זה כבר לא אפשרי!
אני עכשיו יותר מתעבת אותו ממה שאיתי לפני יומיים!
"אני חייבת לפתוח,אוקסנה" לוחשת לי תמרה ונראית מפוחדת.
ממה היא מפחדת בדיוק,הוא סתם מאיים.
"אין לך ממה ‏לפחד,תמרה.אין מצב שהוא באמת השבור את הדל—"
תמרה קופצת המקום כשבדיוק כף ידו של לוקה חודרת דרך הדלת ומעיפה חתיכת עץ מהדלת ישר לצד השני של החדר.
הוא פאקינג לא נורמלי!
מה נסגר?!
האגרוף שלו יוצאת מתוך הדלת אך באותו מהירות שהיא יצאה הוא עושה עוד חור בצעד אחר של הדלת.
"אתה משוגע!" הצלחתי לצעוק אך הצעקה החלישה אותי יותר וגרמה לי להשתעל חזק יותר.
בלאט.
הוא לא היה צריך לשמוע אותי חולה.
אני עוצמת את העיניים בשביל לעצור את הכאב בראש שלי מכל הרעש שהוא עושה פה.
אך פתאום הרעש של האגרופים על הדלת הפסיקו ונעשה שקט בחדר.
עד ששמעתי את קולו של לוקה.
"תמרה,צאי" לוקה פוקד עליה.
פקחתי את עיניי באיטיות כי הן היו כבדות מרוב עייפות.
למה אני חייבת לראות כל כך חלשה מולו ועוד עכשיו.
למה?
עיניי פוגשות את עיניו הקרות של לוקה כשהוא נעמד ליד המיטה ומביט בי.
שכבתי באמצע המיטה כשראשי נח על הכרית הגדולה שמאחורי.
זיעה קרה מכסה את מצחי וחזי עלה וירד באיטיות כי היה קשה לי נורא לנשום כרגע.
אני כל כך רוצה לקום עכשיו מהמיטה הזאת ולראות לו מי זאת אוקסנה ‏האמיתית אך זה לא אפשרי כרגע.
ובא לי פשוט למות במקום.
עיניו עוברות על פלג גופי העליון כי התחתון מכוסה בשמיכה.
"מה יש לך?" קולו עמוק וקר כשהוא שואל אותי.
אני שותקת.
אין מצב שאני מדברת איתו אחרי מה שקרה אתמול ובמיוחד על זה שהוא שבר לי עכשיו את הדלת של החדר.
הבנאדם הזה חולה נפש.
בחיים שלי לא ‏ראיתי גבר כזה.
וחייתי עם המון גברים,אבל הוא....
פשוט סיפור אחר לגמרי.
העזתי לנתק את מבטי מלוקה ולהביט בחזרה על כפות ידיי הרועדות.
ממש לא רציתי שהוא יחשוב שאני מפחדת ממנו או משהו כזה.
כי אני לא.
הכנסתי את ידיי למתחת לשמיכה,אז הנחתי אותן לאט כי הן כואבות והיו כבדות נורא.
אך לפני שאני מספיקה לעשות את זה כף גדולה וחמה נחה עליהם ועוצרת אותם במקום שמעל יריכיי.
"תוריד את היד שלך ממני" אמרתי בקול כועס וצרוד.
לוקה התיישב על המיטה ליד ירכיי והמזרן שקע מתחת משקלו.
"את קרה נורא ורועדת בלי סוף" הוא ממלמל ונשמע אנושי יותר ממקודם.
למה אכפת לו ממני פתאום?
מה הקטע שלו עכשיו?
הוא עוד פעם רוצה לריב איתי?
"זה לא עניינך. תעזוב את הידיים שלי עכשיו" דרשתי בטון קר.
באתי למשוך את ידיי ממנו אך הוא רק יהדק את האחיזה שלו עוד יותר.
הרמתי את עיניי אליו ופגשתי את עיניו מביטות בי בחזרה.
אך הפעם לא הצלחתי לקרוא אותם.
הידקתי את אצבעותי לאגרופים מתחת לידו של לוקה והמשכתי להביט לתוך עיניו הירוקות.
למה הוא פה?
איפה הוא היה לפני יומיים?
למה עכשיו הוא בא לכאן?
למה?
בלאט!
למה אכפת לי בכלל?!
אני לא אמורה ‏להתעניין למה הוא לא בא לפה.
פאק,אוקסנה מה נכנס בך?!
אולי החום הזה עשה משהו לא טוב במוח שלי?
אני חייבת ‏להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.
"למה לא אמרת לי שאת חולה?" קולו של לוקה מחזיר אותי אליו שוב.
"למה את לא עונה לי?! קאצו! אוקסנה. חשבתי שאת לא באה בכוונה להארוחות או לא יוצאת מהחדר שלך בגלל שאת עדיין עצבנית עלי! עבר פאקינג יומיים ולא יצאת מהחדר הזה!" הוא נוהם.
אך אני עדיין נשארתי בשקט.
הוא יכול לכעוס כמה שבא לו וזה עדיין לא מצדיק את זה שהוא נתן ‏הוראה למשרתים שלו לא לתת לי לאכול משהו.
כבר יומיים אני חיה על מאכלים קטנים שתמרה מצליחה להכין לי ואני מרגישה כל כך חלשה עד שהגוף שלי לא רגיל לזה כבר.