הסוכריה של השטן

פרק 5

מלאני-

"מה קרה קנדי התחרטת על המילים של אתמול וחזרת בזחילה?" צחק אוסטין,ואיתו צחקו חבורת הזבל.
קרול ישר עזבה את המגש אוכל שלה בשולחן קרוב ובאה אליי והקימה אותי.
"או שאולי את בכלל נמשכת לבנות?" שאל אוסטין בזמן שהוא צחק,"אוסטין אני אישית מעדיפה להזדיין עם בת מאשר איתך,חוץ מזה שמעתי שכולן מזייפות איתך" אמרה קרול ודיימ זאת פגיעה ישר באגו הגברי שלו.
"קרולינה,הבת היחידה שתזדייני איתה זאת כנראה קנדי שכאן…"הוא הביט בי והמשיך "..ואת כועסת כי אף אחד אפילו לא מסתכל עלייך,את כמו הכלבה הקטנה של מלאני".
רגע מה הוא אמר עכשיו?! הוא אמר לקרול כלבה כי היא חברה שלי? "אין לך זכות לדבר על זה שקרול כלבה קטנה כי היא מסתובבת איתי,לפחות היא חברה אמיתית לא כמו חבורת הזבל שמסתובבים איתך ורק צוחקים אפילו שאתה לא אומר משהו מצחיק! והכל כי ההורים שלך עשירים,אין לך חברים הם מסתובבים איתך רק כי הם מרוויחים מזה,כמה עצוב" אמרתי ו- וואו איך שאוסטין האדים.
אם הייתם בשוק,הולכים לדוכן העגבניות,אז אוסטין היה הכי בולט שם.
הרגשתי מכה בלחי וסחרור רגעי,לקח לי רגע לעכל את מה שקרה כאן.
הוא זרק עליי את המגש אוכל.
"חתיכת בן זונהה!" קפצתי עליו והתחלתי לתת לו אגרופים ישר בלחי ובאף,באותו הזמן שמעתי צווחות מחבורת הזבל.
הרגשתי משיכה חזקה בשיער וזה כל-כך כאב אני מרגישה כאילו הוא מנסה לתלוש לי את הראש מהמקום.
"חתיכת כוסית איזה מן גבר מושך למישהי בשיער!" צעקתי בזמן שהוא עדיין מושך ואז הוא דחף אותי לרצפה וקיבלתי מכה חזקה באגן.
שמענו כולנו קול כחכוח ובן רגע כולנו הסתכלנו לעבר הקול,ראינו את המורה התורן בוהה בנו.
כן מגיע לו! אוסטין טנטרי סוף סוף הולך להיענש על משהו שעשה.
"מלאני לכי לחדר המנהלת" אמר המורה התורן ופערתי את הפה שלי,"אבל הוא זה שנתן לי בעיטה ברגל והפיל אותי!" צעקתי וכל הראשים של כל מי שהיה בקפיטריה הופנו אלינו.
"זה נכון מר גרג,אוסטין בעט במלאני והפיל אותה" קרול באה לעזרתי.
המורה התורן שהשם שלו זה גרג,הביט בקרול ואמר "את לא רוצה להצטרף אל מלאני נכון?" שיט,אסור שהיא תצטרף.
"לא,אני אלך" קמתי על הרגליים והתקדמתי לעבר הדלת ולפני שיצאתי מהקפיטריה ראיתי את הפנים המחייכות של אוסטין והחיוך חושף השיניים הרגיל שלו.
וגם את הפנים החרדות של קרול.
                              
                                ~

"תיכנסי" שמעתי מחוץ לדלת חדר המנהלת.
פתחתי את הדלת ומצאתי את המנהלת בכיסא שלה עם הטלפון ליד האוזן,אני מניחה שגרג כבר עדכן אותה במה שקרה.
היא הצביעה על הכיסא מולה וישבתי,"צהריים טובים המנהלת" היא הסתכלה עליי ואפילו לא ענתה לי צהריים טובים בחזרה,נו באמת להיות מנומסת לא עולה כסף.
היא ניתקה את הטלפון ונאנחה "מלאני,למה את משתמשת באלימות נגד תלמיד מהכיתה שלך?" ממש תלמיד,שתינו יודעות שמדובר באוסטין ושהוא לא תלמיד רגיל כי המשפחה שלו מממנת את התיכון המזורגג הזה.
"מה בדיוק גרג סיפר לך? על הבעיטה שאוסטין נתן לי כשסתם עברתי לידו?" שאלתי בעצבים כי אני יודעת שהם הופכים הכל עליי.
"למיטב ידיעתי את זו שהתחלת להרביץ לו,לא ככה?" היא אמרה והמבט שלה חדר אותי.
"כן אב-ל" ניסיתי להגיד והיא צעקה "אין אבל! אלימות אסורה בתיכון שלנו! ואנחנו מעיפים על דברים כאלה,יש לך אזהרה אחרונה" לא רק שזאת האזהרה האחרונה היא גם הראשונה,כן עשיתי צרות אבל בחיים לא תקפתי מישהו ככה ולמען האמת מגיע לו הרבה יותר.
"אבל להפיל תלמידות ולהעיר הערות מיניות סוטות זה אפשר?"החזרתי לה והיא השתתקה.
"אין טעם לשקר,את מושעית למשך שבוע מהתיכון שלנו,אני אתקשר לאחים שלך שיבואו לקחת אותך".
המנהלת הזונה הזאת כל הזמן טוענת שכולם משקרים כשזה מגיע לאוסטין טנטרי.
ראיתי אותה מחייגת וסטיב ענה,"כן?" שאל בנימה זהירה כי הוא לא בטוח מה הולכים להגיד לו.
"בואו לאסוף את מלאני היא מושעית לשבוע" היא אמרה וברקע שמעתי את סטיב ממלמל קללה כלשהי ואז השיחה התנתקה.
"את מוזמנת ללכת לחכות ליד הדלת של התיכון איפה שהמאבטח החדש",היא ממש לא יכולה לראות אותי אה? זה בסדר אני לא יכולה לראות אותה גם.
קמתי,שמתי את היד על הידית של הדלת ופתחתי אותה,לפני שיצאתי המנהלת פנתה אליי שוב.
"אה ומלאני?" מה היא רוצה עכשיו שאני אנקה לה את המכונית?,"כן?" אמרתי וחיכיתי לתשובה שלה.
"צהריים טובים" פאקינג תזדייני,טרקתי את הדלת בחוזקה והלכתי לדלת בית הספר.
ראיתי בחוץ איש זקן יושב וצופה בכל המכוניות עוברות,אז זה ה*מאבטח?* זה פשוט שומר וגם בשביל מה צריך שומר? להגן עלינו מפני ילדים עם תלבושת לא אחידה?.
התיישבתי לידו בזמן שחיכיתי שסטיב ובראד יבואו לאסוף אותי.
"אז אתה המאבטח של הבית ספר?" שאלתי בסקרנות למרות שכבר ידעתי את התשובה.
הוא הביט בי והוא נראה נחמד,הוא חייך ואמר-שאל "כן,ולמה את כאן?",טוב בוא נראה איזה ילד שאוכל מגשים של כסף לקינוח בבוקר הפיל אותי ותקפתי אותו,והאשימו אותי בזה.
"אני פגעתי ברכוש של התיכון" הוא לא צריך לדעת את הסיבה האמיתית.
הוא צחק,"אתם הצעירים מתעצבנים מכל שטות" הוא אמר וצחקתי איתו,"למה אתה המאבטח של הבית ספר?" הסתקרנתי.
"לפני 4 ימים הנכד שלי נהרג בתאונת פגע וברח" אוקיי ממש לא ציפיתי לזה,"איך זה קרה?" הרגשתי שליבי יוצא אליו.
"הוא היה אופנוען,והוא תמיד היה זהיר אבל אז הוא עקף מכונית…" שיט בחיים לא אעלה על אופנוע.
"ומי שנהג במכונית התעצבן ונסע במהירות גבוהה ונתקע בנכד שלי והוא נמרח על כל הרצפה ומכונית אחרת לא ראתה שיש מישהו שוכב על הכביש ודרסה אותו" הוא אמר בקול שבור והחיוך שלו ירד מהפנים,ורציתי לבכות.
"מאז החלטתי לנסות לעזור יותר לצעירים והגעתי לכאן,הם מתפרעים ולא שמים לב שהם משחקים עם החיים שלהם,אני כאן כדי להגיד להם שהחיים לא משחק ושהם צריכים להיות זהירים".
הוא אמר והחיוך שב לפניו.
"אני בטוחה שהוא במקום טוב עכשיו" אמרתי והרגשתי צורך לשתף עוד משהו "ההורים שלי מתו בתאונה כשהייתי בת 8" הרגשתי שהלחיים שלי נרטבות ושמתי לב שאני בוכה.
הוא שם את היד שלו על הכתף שלי לאות עידוד וזה באמת עזר,"תודה" אמרתי כשהוא עודד אותי והביא לי נייר.
המשכנו לדבר עד ששמתי לב לאופנוע מתקרב,"זאק?" שאלתי והוא נעצר לידנו.