הסוכריה של השטן

פרק 46

זאקרי-

סטיב ובראד חזרו אחרי חצי שעה, כל הזמן הזה אני וקרולינה ישבנו בשקט וכל אחד היה שקוע במחשבות שלו.
היא לא שאלה על הדם או על מה קרה למלאני, ראיתי שהעיניים שלה התמלאו בהבנה.
בטח מאט אמר לה כבר מה הוא מתכנן לעשות למלאני, אני רוצה לחזור למועדון ולהרוג אותו.
קמתי מהספה ובאתי ללכת לדלת אבל הקול של סטיב עצר אותי, "לאן אתה הולך?" הוא שאל ואיגרפתי את הידיים.
התנועה הזאת הספיקה לו כדי שהוא יבין מה רציתי לעשות.
סטיב נאנח ושפשף את העיניים שלו, "כנראה שכבר מצאו אותו והזעיקו לו אמבולנס, הוא לא במועדון הוא בבית חולים" הוא אמר ואין לי בעיה לעבור דרך כל הרופאים כדי להגיע לחדר שלו.
"שב, בפעם הבאה שהדם שלו ישפך זה יהיה בגללי" בראד אמר והצטרף לשיחה.
לו ולסטיב גם מגיע לפגוע במאט, הוא ניסה לאנוס את אחותם, מקודם עדכנתי את שניהם על כל מה שקרה ובראד היה די רגוע.
אני חשבתי שהוא ילך ישר לחפש את מאט ולעשות לו משהו, זה די מחשיד שהוא היה רגוע בצורה כזאת.
ישבתי בחזרה בספה והתרווחתי, לבראד גם מגיע את הנקמה שלו.
"כזה מפחיד" קרולינה לעגה לבראד והוא רק חייך אליה וחשף את השיניים שלו.
"מתי נדע אם מלאני בסדר?" שאלתי והסתכלתי על סטיב, הוא כבר טיפל בה והוא אמר שהוא לא יודע מה המצב שלה, רק שפיזית היא בסדר.
"רק כשהיא תתעורר, יכול להיות שהזיכרון שלה נפגע" הוא אמר ונשמתי עמוק.
זה אומר שהיא יכולה לשכוח אותי?

                               ~

אחרי אתמול התקלחתי והלכתי לישון בחדר אורחים, קרולינה ישנה בחדר של מלאני וסטיב ובראד ישנו ביחד בחדר של בראד כי מלאני ישנה בחדר של סטיב.
"זאת הייתה הפעם האחרונה שאני ישן עם בראד, הוא תופס את כל המיטה ובלילה הוא לא החלטי אם להתכסות או לא אז הוא מזיז אותה כל רגע" סטיב התלונן.
אכלנו ארוחת בוקר ובמהלך הארוחה בראד וקרולינה רק המשיכו לעקוץ אחד את השניה, עדיין לא אמרנו להורים שלה שהיא כאן.
למלאני יש לימודים אבל לטובתה סטיב יצר קשר עם התיכון והם נתנו לה כמה ימים עד שהמצב שלה ישתפר.
היא עדיין לא קמה מאתמול וכל שניה ושניה אני רק חושב על מה יקרה כשהיא תקום.
עברנו לסלון ושם דיברנו על דברים לא פתורים, כמו על איך להגיד להורים של קרולינה שהיא כאן ואיך לטפל במאט.
שמענו צעדים מתקרבים ומלאני נכנסה לסלון, היא נראית חיוורת.

מלאני-

קמתי כשאני מרגישה כאב בראש כאילו נתנו לי מכה עם אלת בייסבול מברזל, הנחתי את היד על המקום הכואב בראש והנחות כאב יצאו ממני.
התיישבתי במיטה וסרקתי את החדר, זה לא החדר שלי זה החדר של סטיב.
הרגשתי שאני נוגעת במשהו בראש שלי ונבהלתי, יצאתי מהחדר של סטיב והלכתי למראה שבמבואה שלנו, הסתכלתי על מה אני נוגעת וראיתי תחבושת.
שמעתי קולות מהסלון והלכתי לשם, כשהגעתי ראיתי את סטיב בראד זאק ו- קרול.
היא כאן!
באתי לרוץ אליה אבל סטיב כבר נעמד מולי, "איך קוראים לך?" הוא שאל והרמתי את הגבה, זו מן בדיחה חולנית?
"איך קוראים לך?" סטיב חזר על עצמו בקול יותר נוקשה.
"מלאני" עניתי לו והוא לא הסתפק בזה.
"מלאני מה?" הוא שאל ורציתי לדחוף אותו כדי לרוץ לקרול.
"מלאני שרוצה לרוץ לקרול" אמרתי לו ועברתי לידו, רצתי אל קרול וחיבקתי אותה.
"התגעגעתי אלייך!" אמרתי לה ושמעתי את בראד ממלמל משהו ולא הבנתי מה.
"גם אני התגעגעתי אלייך" היא אמרה והחזירה לי חיבוק.
החיבוק התנתק כי סטיב משך אותי מאחור וסובב אותי.
"אני רציני מלאני, מה השם המלא שלך?" סטיב שאל והתאפקתי לא לגלגל עיניים.
"מלאני קנדי" אמרתי לו והוא הסתפק בתשובה הזאת.
"אז היא בסדר?" זאק שאל את סטיב כאילו אני לא כאן.
"לבנתיים.. אולי בהמשך זה יתבהר אם היא נפגעה במובן אחר" סטיב אמר ועלה לי רעיון.
רעיון אכזרי.
"מי זה?" שאלתי בקול חסר ביטחון מזויף והצבעתי על זאק.
שמעתי את נשימת ההלם של קרול לידי וראיתי איך הפנים של זאק נפלו.
"את לא זוכרת את זאקרי מייקלסון?" סטיב אמר את השם המלא של זאק כדי שזה יעורר בי זיכרון, איך אפשר בכלל לשכוח את זאק? גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליחה.
"לא.. מי הוא?" המשכתי לשקר ולא הצלחתי לפענח את המבט על הפנים של זאק.
"קטנטונת, את רצינית?" הוא שאל בקול שקט וחסר ביטחון, עכשיו אני מרגישה רע.
"אני צחקתי" חייכתי וזאק לא חייך, הוא רק התעצבן.
הרגשתי שהגרון שלי מתייבש מעוצמת הכעס שבעיניים שלו, "אני הולכת לשתות מים" אמרתי להם והלכתי משם למטבח.
הפעלתי את התמי 4 וכשהכוס שלי התמלא הרמתי אותו ובאתי לשתות אבל מישהו רכן אליי מאחורה והרגשתי גוף נצמד מאחוריי.
"את חושבת שזה מצחיק קטנטונת? אם חשבת על לשכוח אותי אני רק אזכיר לך כל פעם מחדש" זאק אמר ואז הלך.
נשארתי קפואה עם הכוס מול השפתיים שלי, מה הכוונה בזה בדיוק?