הסוכריה של השטן

פרק 50

זאקרי-

אני שותה את הקפה ומרגיש את המבטים העצבניים של מלאני מגרדים אותי, היא מתעצבנת מאיך שאני שותה אבל מה כבר אגיד, אני מכין את הקפה הכי טעים, יותר מכל החנויות שמוכרים קפה במחיר מופקע.
ברגע שאני תופס את מלאני שולחת אליי מבט עצבני היא מסיטה את העיניים שלה וחוזרת לאכול.
אנחנו לא מדברים ולא מנסים למלא את השקט בשיחת חולין, לשבת עם מלאני באותו שולחן מספיק לי.
משום מה זה... מרגיע, ואני די אוהב את זה.
אין פה אף אחד שיפריע לנו וזה רק שנינו.
אני מרסן חיוך כשאני שומע את איך מלאני נלחמת בדגנים ולועסת אותם בקשיחות כאילו הם חתיכות ברזל קטנות בקערה.
     
                                  ~

מלאני סיימה לאכול והיא קמה כדי לשים את הקערה והכפית בכיור, לגמתי עוד לגימה מהקפה והיא עברה לידי.
המרפק שלה נתקע בכוס והוא נפל לי מהיד וכל הקפה נשפך עליי.
ישר הבטתי במקום שבו הקפה נשפך עליי ועל איך הרגל שלי מתחילה להאדים.
בפעם האחרונה שזה קרה זה היה בגיל 15, אמא שלי התחילה להתעצבן כי הקפה החם לא השפיע לי על הרגל יותר, אני התרגלתי לזה.
אבל עדיין אפילו שאני בקושי מרגיש צריבה ברגל אני לא מצליח לזוז ונזכר בהורים שלי.
אני מרגיש שכל הדם גועש בגוף שלי והראיה שלי מרוכזת ברגל שלי.
דמיינתי את הדמות של אמא שלי ששופכת עליי קפה רותח עם החיוך המזויף שלה וכרכתי יד סביב הגרון שלה, לחצתי על הגרון שלה והרגשתי סיפוק מכך שעכשיו אני שולט על החיים שלה, על החמצן שלה.
הרגשתי נגיעה בלסת שלי וחזרתי למציאות, אמא שלי לא כאן.
לקח לי כמה שניות להבין מה קורה כאן, היד שלי כרוכה סביב הצוואר של מלאני ומלאני נאבקת ומנסה להוריד את האחיזה שלי.
ישר תלשתי את היד שלי מהצוואר שלה והיא שמה את 2 הידיים על הרצפה והתחילה לנשום בקצב מהיר.
התחלתי גם לנשום במהירות והרגשתי שהעור שלי מתחמם, "קטנטונת?" הושטתי את היד אליה והיא דחפה לי אותה וקמה על הרגליים.
"מה זה היה, איפה היית!" היא צעקה והתקרבה אליי.
"איפה הייתי?" שאלתי אותה בבלבול, היא התקרבה אליי עוד יותר עד שנעמדה מולי.
"אני קראתי לך, ניסיתי להזיז את היד שלך ואתה אפילו לא הסתכלת עליי. זה היה נראה שאתה בעולם משל עצמך" העיניים שלה התמלאו בדאגה וקמתי מהכיסא.
פאק, היא דואגת לי? אני לקחתי ממנה את החמצן שלה בעזרת היד שלי.
אני לקחתי.
עם היד שלי.
"תנעלי נעליים אני לוקח אותך לבית שלך" אמרתי לה ועברתי לידה בצעדים ענקיים לחדר שלי.
היא התחילה לרוץ מאחוריי, "תגיד לי מה קרה זאק!' היא צעקה ועצרתי.
היא נתקעה בי והסתובבתי, "את רוצה לדעת מה קרה? מה שקרה זה שיש לי בעיות!" שאגתי עליה והתכוונתי ללכת לחדר שלי אבל היא אחזה לי ביד.
"אין לך בעיות, אני לא יודעת מה עבר עליך אבל אני מבטיחה שאם תגיד אני אבין את זה" היא אמרה וחייכה.
היא לא מבינה מה קורה כאן?
אני לא רוצה לפגוע בה ובחיים לא אעשה את זה, לא מרצוני.
אבל הדמיון שלי הוא משהו אחר לגמרי, הוא מכעיס אותי בכך שמזכיר לי את ההורים שלי ושהם עדיין רודפים אותי, אפילו שהצלחתי להיפטר מהם פיזית.
נשמתי עמוק וההתחלתי להירגע, "זה לא יעזור קטנטונת, גם אם אגיד לך מה קרה זה לא ישנה את מה שעשיתי לך" היא לא תבין את זה.
ואני לא רוצה שהיא תבין את זה.
היא לא צריכה הסבר כדי לא להצדיק את זה שלקחתי ממנה את החמצן שלה.
"נכון זה לא ישנה.." היא אמרה והנהנתי, לפחות על זה שנינו מסכימים, "..אבל זה כן יעזור לי להבין מה קרה לך, אתה חושב שאני לא מבינה?" היא המשיכה והקול שלה נשבר.
"תחשוב שבאמצע הלילה בשינה שלך מופיעה דמות והיא מוחצת את הידיים שלך למיטה ואתה מרגיש שאתה לא יכול לנשום ולזוז, אפילו שאין באמת מישהו שמרתק את הידיים שלך" היא משכה באף ומחיתי דמעה מהלחי שלה.
"הפתרון שלי היה לבוא לכאן, אליך" היא הדגישה את האליך ושמתי את הידיים שלי סביבה.
"באמצע הלילה עשיתי את כל הדרך לכאן כי הייתי חייבת לראות אותך וזה עזר לי" היא יצאה מהזרועות שלי והתיישבה, התיישבתי לידה.
לא ידעתי את זה, קיוויתי שלא תהיה לה טראומה כדי שהדמיון שלה לא יתעתע בה.
"אתה היית הפתרון לסיוט שלי, תן לי להיות הפתרון לסיוט שלך" היא אמרה והשעינה את הראש שלה על היד שלי.

מלאני-

ברגע שזאק הוריד את היד שלו מהצוואר שלי העיניים שלו נפערו בהלם, הוא לא היה מודע למה שעשה.
ראיתי איך הוא סובל ואת המחשבות רצות בראש שלו, לפתע העיניים שלו נאטמו.
לא ויתרתי לו, אני לא רוצה שזאק יברח ממני כמו שהוא בורח ממה שרודף אותו.

                                ~

שנינו יושבים על הרצפה והשענתי את הראש שלי עליו, הרגשתי את השרירים שלו נרפאים והוא התחיל לדבר.
"אמרתי לך שעברתי התעללות על ידי ההורים שלי, לא פירטתי במה כדי לא להראות עוד חולשות" הוא אמר והתחלתי לחבר את הדברים.
אני חושבת שהבנתי!
ההורים שלו קילחו אותו במים רותחים ובגלל זה המים קפואים אצלו.
"אמא שלי תמיד שפכה לי על הרגל קפה רותח.." הוא אמר וטעיתי.
"..אני רגיל לצריבה של קפה על העור שלי, פשוט זה.." הוא לא המשיך אבל ידעתי למה הוא מתכוון.
זה הפעיל את הטריגר שלו.
"רגע.. זה אומר שאתה חנקת את אמא שלך?" אם הוא חשב שאני אמא שלו והוא חנק אותי זה כי הוא חשב שהוא חונק אותה.
"אפשר לומר, גם" הוא אמר בקול קשיח יותר.
גם?
עכשיו נזכרתי שהוא בכלל לא אמר לי מה קרה עם ההורים שלו בסוף ואיך הם הפסיקו להתעלל בו.
"מה עשית להורים שלך?" שאלתי אותו והבטתי בו, חיוך מאיים עלה על הפנים שלו.
"פיתחתי את הגוף שלי, ההורים שלי שמו לב לשינוי בי וזה הרתיע אותם, אבא שלי תמיד השתמש בי בתור שק איגרוף, בהתחלה זה כאב אבל אז הגוף שלי היה מוכן לכל מכה ומכה שלו וזה הרתיע את אבא שלי, הוא התחיל לפחד ממני" זאק אמר והחיוך שלו נהיה יותר גדול.
כשהייתי קטנה זאק אמר לי שההורים שלו עזבו אותו ועברו מדינה, עכשיו אני מתחילה לחשוב שהם בכלל מתים.
"ההורים שלך.. עדיין חיים?" שאלתי אותו כדי לדעת לאיזה כיוון השיחה הזאת מתפתחת.
"כן, לא הרגתי אותם" הוא גיחך והרגשתי מטומטמת על זה שחשבתי שזאק הרג את ההורים שלו, זאק הצמיד אותי יותר קרוב אליו.
"עשיתי להם משהו יותר גרוע" הוא לחש וצמרמורת עברה לי בגוף.