הסוכריה של השטן

פרק 49

זאקרי-

מתחתי את הידיים מעל הראש שלי, משהו גירד לי את האף וכשפקחתי את העיניים ראיתי שיער בלונדיני.
נזכרתי באתמול, מלאני.
ניסיתי להישאר ער עד שהיא תצא מהמקלחת אבל לקח לה הרבה זמן ואז כבר הלכתי לישון.
להתקלח אמור לקחת 5 דקות לא יותר.
הראש של מלאני על החזה שלי והידיים שלה מסביבי, הזקפת בוקר שלי נלחצת אל התחת שלה.
אין סיכוי שאוכל לקום בלי להעיר אותה וחבל,היא נראית שלווה כשהיא ישנה.
שמתי יד על הגב שלה וניערתי אותה, "קטנטונת, תפסיקי לחלום על סוכריות" אמרתי והיא התעוררה.
"זאק מה.." היא אמרה בקול ישנוני ושפשפה את העיניים שלה, ".. על איזה סוכריות אתה מדבר" האור מהחלון הכה בה וזה הדגיש את העיניים החומות דבש שלה והשיער הבלונדיני.
נראית כמו מלאך.
"מה זה כאן.." היא מלמלה ואז הסתכלה אחורה, ישר אל עבר הזין שלי.
"אתה דיברת על הסוכריה הזאת?" היא גמגמה וכשחזרה להביט בי היא כולה הסמיקה.
"לא דיברתי עליה, אבל אהבתי את זה שחשבת על זה" אמרתי לה וקרצתי.
היא ירדה מהמיטה וחלק מהגוף שלה התחכך בזין שלי, נשכתי את השפה כדי לרכז את הפוקוס שלי כאן ולא לתת למחשבות שלי להשתולל.
"איך ישנת?" שאלתי אותה כשהיא באה לצאת מהחדר, "ישנתי.. טוב" היא אמרה בקול מוזר.
"תשכח מזה, אני הולכת" היא יצאה מהחדר ואפילו לא לקחה את הנעליים שלה.
היא עד כדי כך מנסה לברוח ממני כשהיא באה אליי?
קמתי מהמיטה ובאתי לצאת מהדלת אבל מלאני חזרה והתנגשה בי, "הנעליים שלי" היא הצביעה עליהם ולא נתתי לה לעבור.
"את לא הולכת עכשיו, אני אקח אותך באופנוע שלי אחר כך. כרגע את אורחת ואני צריך לארח אותך לא?" היא הרימה גבה ואחזתי לה ביד, גררתי אותה למטבח.
אין לי מושג איך לארח.
הוצאתי קופסת דגנים וחלב בשביל מלאני
חיממתי מים בשבילי, הבאתי גם קערה וכפית.
"רציני?" היא שאלה והביטה בדגנים כאילו הם האויבים שלה.
היא לא זזה אז עשיתי את זה בשבילה, שמתי את הדגנים בקערה ואז שפכתי את החלב.
קירבתי את הקערת דגנים אליה והיא עדיין לא זזה.
"אני אצטרך להאכיל אותך?" שמתי את הכפית בקערה והיא התחילה לאכול.

מלאני-

אני שונאת דגנים, הם קשיחים ואני מרגישה שאני אוכלת שיניים,עד שהם נהיים רכים זה לוקח זמן ולפעמים הם נהיים רכים מדי וזה נהיה מגעיל.
אני רואה את זאק מתמרן במטבח שלו ומכין לו קפה, למה כל דבר רחוק אצלו שנות אור מהפריט האחר?
"אני מרגיש את המבט שלך עליי" הוא אמר וישר חזרתי להביט בדגנים כאילו הם הדבר הכי מעניין שראיתי אי פעם.
"אתה תמיד בבית שלך בלי חולצה?" שאלתי אותו והוא הנהן.
"אז אני צריכה לבוא לפה יותר.." מלמלתי והוא הסתובב.
"מה אמרת?" הוא שאל וכנראה שהוא לא שמע מה אמרתי.
"אמרתי בוקר טוב זאק" הוא נראה מבולבל אבל הוא הסתובב בחזרה והמשיך להכין את הקפה שלו.

                                 ~

זאק מחרפן אותי, הוא שותה את הקפה שלו כמו זקנה.
כשבראד שותה קפה הוא לוגם בשקט, זאק שותה ואחרי כל לגימה הוא עושה רעש של הנאה.
כאילו שהוא רוצה שכולם ידעו שהוא נהנה מהקפה שלו.
סיימתי את הדגנים וקמתי, אני עברתי ליד זאק כדי שאוכל ללכת לכיור ולשטוף את הדגנים.
בטעות כשהוא לגם הכוס שלו פגשה את המרפק שלי והיא נפלה על הרגל שלו.
"שיט, אני מצטערת!" הקפה רותח, עדיין אפשר לראות את כל האדים עולים מהרגל של זאק.
זאק לא זז, הוא קפא כשהראש שלו מושפל והוא מביט על המקום ברגל שבו הקפה נשפך עליו.
רצתי והבאתי נייר, שמתי את הנייר מתחת לברז והרטבתי אותו.
חזרתי לזאק והתיישבתי על הברכיים שלי מולו, הצמדתי את הנייר הרטוב לירך שלו.
"זאק, אני מצטע-" הוא סגר את היד שלו על הצוואר שלי ולחץ, לא הצלחתי לנשום.
עזבתי את הנייר ושמתי את 2 הידיים שלי על היד שלו וניסיתי להוריד את האחיזה שלו ממני אבל הוא רק סגר אותה יותר חזק על הצוואר שלי.
לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי לנשום.
זאק אפילו לא מסתכל עליי, הוא עדיין עם מבט מושפל ונראה שהוא מעולם משלו.
הכל מתחיל להחשיך.