הסוכריה של השטן

פרק 16

מלאני-

כשנכנסתי לבית עדיין הייתי המומה מהסרטון שראיתי על זאק,זה מה שהוא עושה בזמנו הפנוי? שובר לאנשים את הידיים שלהם?
כשאני חושבת על זה,אני בחיים לא שאלתי אותו מה הוא עושה בזמנו הפנוי,אבל אני גם די בטוחה שהוא לא יגיד לי פתאום *אני שובר ידיים ומרביץ לאנשים".
נגיד והייתי שואלת אותו,איך זה היה בדיוק,ככה?
הייתי שואלת "זאק מה אתה עושה בזמנך הפנוי?" והוא היה עונה "אני מרביץ לאנשים במשרה מלאה 24/7,למה?" כן.. זה כנראה ממש לא היה הולך ככה.
אז החלטתי להתעלם ממנו,אני ממש לא צריכה עוד בריון עכשיו אחרי שאוסטין הלך.
זה לא בריון הולך ובריון אחר בא,ובמקרה יכול להיות שהוא היה בריון כל הזמן.
הייתי בדרך לחדר שלי ואז הרגשתי אחיזה כואבת ביד וזאק סובב אותי,העיניים שלי פגשו עיניים כחולות וכועסות.
רגע,הוא כועס? ועל מה בדיוק? וגם מי לעזאזל נתן לו את הזכות לגעת בי ככה?
הוא התנשא מעליי עם הגובה שלו וזה הכעיס אותי,מה הקטע להיות כזה גבוה? זה אמור להיות אסור.
"את מתעלמת ממני?" הוא שאל בקול שקט ומסוכן,קול שבדרך כלל שומרים לאנשים שמאיימים עליהם.
ואני אשקר אם אגיד שאני לא מרגישה מאוימת,במיוחד כשהוא עדיין אוחז לי ביד.
"כן,יש לך בעיה עם זה בריון? מה תעשה,תשבור לי את היד?" הדגשתי את הבריון ותשבור לי את היד בכוונה,שיבין שראיתי את הסרטון.
האחיזה שלו נהייתה אדוקה יותר,זה ממש התחיל להכאיב לי.
"אוי אלוהים אתה באמת רוצה לשבור לי את היד!" ניסיתי למשוך את היד שלי ממנו ואחרי 2 שניות הוא יצא מהטראנס האפל שלו ושחרר את היד שלי.
הוא השאיר סימן של אצבעות על היד שלי,ואני עדיין מרגישה את האחיזה שלו אפילו שהוא שחרר אותי.
"לא קטנטונת,בחיים לא אפגע בך" זאק אמר והמילים האלה הוציאו אותי מדעתי.
כי הוא כן פגע,נפשית ופיזית.
"אתה כמעט שברת לי את היד!" אמרתי ורצתי משם ישר לחדר שלי,ראיתי את הפרצוף האמיתי של זאקרי מייקלסון.

זאקרי-

מה פאקינג קרה כאן? לקח לי כמה שניות להבין את הקטע שהיא אמרה "כן יש לך בעיה עם זה בריון? מה תעשה,תשבור לי את היד?" הבנתי שהיא אמרה את זה בגלל שהיא צפתה בסרטון.
לעזאזל לא אכפת לי מי יראה,אבל לא רציתי שמלאני תראה אותו.
חשבתי על זה שאם האידיוט מאתמול לא היה מתחיל משהו שהוא לא היה יכול להתמודד איתו,אז היד שלו לא הייתה נשברת ומלאני לא הייתה כועסת עלי.
כל זה בגלל האידיוט מאתמול.
מרוב ששקעתי במחשבות לא שמתי לב שאחזתי חזק במלאני והיא פלטה "אוי אלוהים אתה באמת רוצה לשבור לי את היד!" המילים שלה שלפו אותי מהמחשבות ושחררתי את היד שלה.
ראיתי את הפנים שלה מתעוותות מכאב והרגשתי דקירה בחזה.
ואז שמתי לב לסימן על היד שלה.. הסימן של האצבעות שלי עליה.
אחזתי בה חזק מדי ולא שמתי לב,רואים את הסימן הלבן של האצבעות כי עצרתי את זרימת הדם.
הוא נעלם אחרי כמה שניות אבל עדיין פגעתי במלאני.
לא שמתי לב,בחיים לא הייתי פוגע בה,אני מעדיף להיפגע מאשר לפגוע בה.
"לא קטנטונת,בחיים לא אפגע בך" אמרתי לה ובעזרת העיניים שלי ניסיתי לשדר לה כמה אני מצטער על מה שקרה עכשיו,אבל היא לא הביטה לי בעיניים,רק על היד שלה.
"אתה כמעט שברת לי את היד!" אחרי שהיא אמרה את זה היא רצה לחדר שלה.
המשכתי לעמוד כאן,קפוא ממה שקרה.
היא חושבת שהתכוונתי לשבור לה את היד?
בחיים לא הייתי עושה דבר כזה.
נראה שמה שאני לא עושה מוביל בסוף לכך שמלאני נפגעת.
אם זה כשלא רציתי לנפץ לה את התקווה אחרי הנשיקה,או אם זה כרגע,כשרציתי להתנצל.
אולי ההורים שלי צדקו אחרי הכל.. אני באמת כישלון.

זאקרי-
(עבר,גיל 12,הפעם הראשונה שההורים שלו השתמשו באלימות פיזית נגדו)

קיבלתי 21 במבחן בספרדית,אני לא מבין למה אני צריך ללמוד ספרדית בכלל.
אנגלית זו שפה בינלאומית ואותה אני יודע מצוין כי זו השפת אם שלי.
וגם ספרדית זה מקצוע בחירה,רק שאני לא בחרתי את זה,אמא שלי בחרה בשבילי.
למדתי במשך שעות ועדיין לא הצלחתי להרכיב משפט שלם בלי טעות.
אוף,אני לא רוצה לאכזב את ההורים שלי,הם עושים הכל בשבילי והדבר היחיד שאני יכול לעשות,אני לא מצליח,וזה להוציא ציון טוב.
נכנסתי עכשיו לבית חלצתי נעליים וראיתי את אמא ואבא בסלון,רציתי להתגנב לחדר שלי לפני שאצטרך להגיד להם את הציון בספרדית ולהתמודד עם הכעס שלהם.
כל פעם שאני מקבל ציון נכשל הם לוקחים לי את הטלפון או את הספרים ואני נשאר בחדר ומסתכל על התקרה במשך שעות.
ולפעמים הם מונעים ממני אוכל ומים.
"זאקרי,כבר חזרת? בוא לכאן חמוד" שמעתי את הקול של אמא,זה לא אותו קול חמים של האמא שהייתה מחבקת אותי וצופה איתי בסרטים,זה הקול של האמא שאכפת לה רק מהציונים שלי.
וכשהיא אומרת חמוד זה נשמע כמו קללה מהפה שלה.
הלכתי ועמדתי מול אמא ואבא,אם אמא שלי עוד גרועה אז אבא בכלל.
אמא שלי עוד אהבה אותי,אבא שלי נראה כאילו הוא שנא אותי מאז ומעולם.
הם בספה בזמן שאמא מחבקת את אבא,נראה שזבל מוצא את השקית זבל.
ואני כנראה הפח שבו הם משתמשים בשביל משהו,משהו שאני עדיין לא יודע.
"כמה קיבלת על המבחן שלך? ראיתי שלמדת קשה זאקרי,קיבלת 85+?" אמא שאלה עם חיוך על הפנים וקפאתי.
היא תמיד שואלת על ציונים מעל 60,בזמן שרוב הציונים שלי נעים מעשרים עד שישים.
למה הפעם היא שואלת על 85? אני כן למדתי,אבל זה היה ממש קשה,בכל זאת לא הצלחתי.
אפילו לכתוב את השם שלי נכון,לא הצלחתי.
מזל שלא מורידים על זה נקודות.
"ל-לא אני קיבלתי 21 זה היה ממש קשה…" אמרתי וראיתי שהחיוך המזויף של אמא ירד מהפנים,מיהרתי להוסיף "...אבל אני בפעם הבאה אקבל יותר,אני מבטיח!".
אני צריך שהיא תאמין לי כי אני רעב,אני לא רוצה שהיא תמנע ממני לאכול שוב.
היא הסתכלה על אבא ואז הוא קם,אוף הוא כנראה הולך לקחת לי את הטלפון.
חיכיתי שאבא ילך לקחת את הטלפון ולבנתיים אני אדבר עם אמא,אבל אז הוא הרים את היד שלו,סגר אותה והעיף לי אותה לפנים ועפתי אחורה.
ישר לקצה של השולחן שפגע לי בחוט השדרה של הגב.
תמיד הרגשתי כאב בכתף כשילדים עברו לידי ודחפו אותי,אבל בחיים לא הרגשתי כאב כזה.. ועוד מההורים שלי.
זה כואב,כואב מדי.
התחלתי לבכות,ואפילו לבכות הכאיב לי כי אבא שלי פגע לי בפנים כאילו אני בובת מטרה.
"זאקרי חמוד שלי,היינו עדינים איתך" אמא אמרה בזמן שאני ברצפה בוכה ומנסה לגעת בגב וללטף את המקום שהגב שלי פגש את הקצה של השולחן,במטרה להרחיק את הכאב.
"היינו עדינים מאוד,סמנתה" תיקן אבא את אמא.
"צודק תומס" אמרה אמא וחייכה לאבא בזמן שאני,הבן שלהם בוכה ברצפה בגללם.
"עכשיו תקשיב זאקרי,זה כואב לך?" אמר אבא,התקרב אליי וגם דרך לי על האצבעות ברגליים עם הנעליים שלו.
"כ-כן זה כואב!" צעקתי בזמן שכאב לי בלחי,בגב וברגליים.
"יופי,כל פעם שתקבל ציון נמוך מ60,אתה תקבל מכה,נשמע כמו עסקה טובה לא? הרי בזכותנו יש לך אוכל,טלפון והשכלה! השכלה שאתה ממזר קטן לא משתמש!" אבא צעק ואני מתערב שכל השכונה שמעו אותו.
אבל לא,גם אם ישמעו לא יעשו משהו בקשר לזה.
"תומס יקירי לא צריך לצעוק,אתה מבין זאקרי נכון?" אמרה אמא בשקט והנהנתי.
אני לא רוצה להרגיש שוב כאב.