זאקרי-
"מה עשית להם שיכול להיות יותר גרוע ממוות?" מלאני שאלה וחשבתי על אם להגיד לה או לא.
האם היא תראה אותי שונה אחרי כל מה שאגיד לה?
היא תפחד ממני?
לא אמרתי לה את כל מה שההורים שלי עשו לי, רק את החלק של הקפה.
היו פעמים שאמא שלי דקרה אותי עם עט או שאבא שלי העמיד כיסא על הכף רגל שלי והרגל של הכיסא מחץ לי את הכף רגל.
אני אחסוך ממנה את כל אלה, אני צריך להיות כנה איתה.
אם היא באמת רוצה אותי כמו שהיא אומרת היא תמשיך לרצות אותי גם אחרי שתדע מה עשיתי להורים שלי.
"אז את רוצה לדעת מה עשיתי להם? את ביקשת את זה קטנטונת"זאקרי
(עבר,גיל 18)"היום זה יום הדין, אתה מבין את זה?" בראד אמר והצמיד את הראש שלו לשלי.
"כן, אני מבין את זה" אמרתי בחוסר ביטחון ובלעתי את הרוק בלחץ.
השתניתי לגמרי, מזאקרי הפחדן לזאק.
זה אולי נשמע שהורדתי רק 2 אותיות מהשם שלי וזהו אבל לא.
הגוף שלי התפתח, הבעיטות והאגרופים נהיו הרבה יותר חזקים.
רבתי כמה פעמים מכות עם תלמידים אחרים וזה תמיד נגמר כשהאחר לא יכל לעמוד על הרגליים שלו.
אני כבר לא מפחד מכלום אבל היום הגיע הזמן להיות נגד הפחד האמיתי שלי, ההורים שלי.
אני יודע שברגע אני יכול לשבור לשניהם את המפרקת או לחבר אותם למכונת הנשמה.
אבל תמיד כשאני חושב על לצאת נגדם אני לא מצליח לזוז, הפחד מהם עדיין טבוע בי.
ההורים שלי כבר מפחדים מאיך שגדלתי, אמא שלי הבינה לפני 3 שנים שהקפה החם כבר לא משפיע עליי אז היא עברה למשהו אחר.
מבער.
היא לקחה אותי איתה לחנות של כלי עבודה וקנתה מבער קטן, "צריכה לעבוד על פרויקט" היא אמרה למוכר.
כל שבוע היא שרפה את הצוואר והיד שלי ואחרי זה מרחה עליי משחה.
"אני לא רוצה לפגוע בך זאקרי, זה רק כדי שתלמד" זה מה שהיא אמרה כל פעם מחדש כשהיא מרחה עליי את המשחה כדי שלא יראו את הכוויות.
ואז היא שרפה את העור שלי, שוב פעם ושוב פעם.
אבא שלי שם לב שהאגרופים החלשים שלו לא משפיעים עליי, אז הוא הביא אלה מברזל שמרסקת עצמות.
הוא לא ריסק לי שום עצם אבל זה כן כואב ממש.
ואפילו אחרי כל מה שהם העבירו אותי אני לא מצליח להחזיר להם רבע ממה שהם עשו לי.
"כשאתה הורג אותם תמסור להם ד"ש ממני" בראד אמר ונמשכתי לאחור על ידי סטיב.
"אל תהרוג אותם, תהרוס אותם" סטיב אמר והנהנתי.
אני יכול לעשות את זה.
~טרקתי את הדלת מאחוריי ונכנסתי לבית, אולי לא אצטרך לפגוע בהם אחרי הכל.
אני יכול להיכנס לחדר ו- "איפה היית?" אמא צצה משום מקום והיא נראית עצבנית, היא מוכנה כבר עכשיו להוציא את העצבים שלה עליי.
היא התקרבה אליי והסתכלה למעלה, אליי.
היא נמוכה ממני בהרבה וכשהיא לידי זה כמו דוב בובה ליד דוב אמיתי.
"הלכתי, ממתי זה משנה לך?" שאלתי בשיא הכנות כי אף פעם זה לא באמת עניין אותה איפה הייתי.
רק איפה השק חבטות שלה ושל אבא היה.
"אתה לא תדבר אליי ככה!" היא אמרה בדרמטיות ואחזה לי ביד.
הציפורניים שלה הצליחו לחדור לעור שלי והיא רק הצמידה את היד כדי שהציפורניים יכנסו יותר עמוק לתוך העור שלי.
אני בקושי מרגיש משהו אבל אתן לה להנות מזה, כי זה נגמר היום.
היא גיחכה והתחילה להירגע כשראתה דם נוזל מהיד שלי.
אמא לקחה אותי לסלון, איפה שאבא.
"תומס יקירי, זאקרי חזר" היא אמרה לאבא בהתלהבות, הוא הסתכל אחורה וכשראה אותי הוא חייך וקם מהספה.
"עוד פעם הולך בלי להודיע?" הוא אמר ועמד מולי.
לא עניתי, נשארתי אדיש למילים שלו.
אם הוא רוצה להרביץ לי שיעשה את זה, רק שלא יזיין לי את השכל קודם באיפה הייתי.
"סמנתה, תחזיקי את זאקרי כאן, אני הולך להביא את האלה" הוא אמר לה והם חלקו חיוך ומבט.
דפוקים.
הם לא יודעים שהיום הכל הולך להשתנות.
אמא הסתכלה על המקום שבו נזל הדם שלי ורק המשיכה להצמיד את הציפורניים שלה לעור שלי.
אני מתאפק לא לצחוק מהניסיונות שלה להכאיב לי.
היא מגיעה רק לחזה שלי ואני כבר רבתי מכות עם כאלה שהיו בגובה שלי ועם שרירים שיותר גדולים מהראש הדוחה שלה.
אז אם היא חושבת שהיא יכולה להמשיך להכאיב לי היא טועה.
אבא חזר עם האלה וכרגיל, חיוך ענקי מודבק על הפנים שלו.
אני גם יותר גבוה מאבא שלי, לצערו הרב.
הוא הניף את האלה שלו לכיוון הפנים שלי, פאק, בן זונה.
הוא תמיד פגע בבטן שלי או בידיים, לפגוע לי בראש יכול להרוג אותי.
עצרתי את האלה רגע מלפגוע לי בראש ולשלוח אותי לקבר.
זה כל מה שהייתי צריך בשביל להוציא את התוכנית של יום הדין לפועל.
עשיתי שריר ביד שאמא שלי נעצה בי את הציפורניים שלה וסובבתי אותה, כמה מהציפורניים שלה נשברו ושמעתי את הנשיפת הלם שלה.
אבא שלי ניסה לקחת את האלה והוא נתן לי בעיטה, לא זזתי.
החזרתי לו בעיטה והוא נפל, אמא שלי צווחה והתכוונתי להראות לה איך אני מחזיר לבעלה על כל מה שהוא עשה לי.
"זאקרי, אתה השתגעת? אני אהרוג אותך!" אבא צעק ממקומו על הרצפה.
התקדמתי אליו והרמתי את האלה שלו, נתתי לו מכה ביד עם האלה ושמעתי קלאק של שבירת עצמות.
"מסתבר שזה באמת שובר עצמות, אני עוד הצלחתי בפעם הראשונה!" אמרתי בהתלהבות מזויפת.
הוא הכה בי יותר ממאה פעמים עם האלה הזאת ובחיים לא שבר לי עצם.
"לאאא!" אמא צרחה והתחילה לבכות, היא רצה לאבא ונפלה על הברכיים מולו.
"תומס?! אתה בסדר?" אבא הסתובב וראיתי שהוא בוכה.
"זהו? מכה אחת מהאלה הזאת והתחלת לבכות?" צקצקתי, אל תתן מה שאתה לא יכול לקבל.
"סמנתה תקראי למשטרה" אבא חרחר.
נו באמת, פגעתי לו ביד לא בפנים או בחזה כדי שלא יהיה לו אוויר.
אמא הסתובבה והביטה בי בשנאה עצומה, זה רק גרם לי להחזיר לה מבט באותה שנאה והיא נרתעה.
"אתה שמח? תראה מה עשית!" היא צעקה עליי.
אפילו לא התחלתי.
כל הזמן סבלתי את ההתעללות מהם ועכשיו אבא שלי ניסה להיפטר ממני?
הרמתי שוב את האלה והעיניים של אמא נפערו, אבא דחף אותה לצד והאלה נכנסה ישר ללסת של אבא.
הקליק של שבירת העצמות נשמע כל כך כואב, כל הלסת של אבא יצאה מהמקום וחשבתי לרגע שהרגתי אותו.
אמא צרחה כשראתה את כל הדם ואת הפנים של אבא.
התקרבתי לאבא שלי ועמדתי מולו, נתתי לו מכה עם הרגל.
עדיין נושם, אבל בקושי.
שמתי את האלה על הבטן שלו ונשענתי עליה, הוא התחיל לחרחר ולא הצליח לדבר בכלל.
הוא הוציא קולות של חיה גוססת, אני רוצה לעשות סאונד מהקולות האלה.
"תומס אני אוהבת אותך תסתכל עליי!" אמא צעקה לאבא ואפילו כשהוא לא מצליח לנשום הוא הסתכל על אמא.
ראיתי את הכאב בעיניים שלה בגלל מה שקרה לאבא, היא חושבת שזה רק הוא?
עזבתי את האלה והתקדמתי לאמא, העיניים של אבא נפערו ותפסתי את אמא מהשיער שלה, "עזוב אותיי!" היא צעקה והטלטלה באחיזה שלי.
שמעתי את החרחורים של אבא כשלקחתי את אמא לחדר שלה, "אתה מפלצת זאקרי, אנחנו ההורים שלך!" היא צעקה והמשיכה להיאבק באחיזה שלי.
"המפלצת היחידה פה זאת את אמא, אני הולך להוציא את הפנימיות שלך החוצה כדי שכולם יבינו שאת מפלצת" אמרתי לה בקול שקט והיא התחילה לצרוח כשהבינה מה אני הולך לעשות.
לקחתי את המבער והלכתי לחדר אמבטיה כשאני עדיין גורר את אמא מהשיער שלה.
"זאקרי לא! אני אמא שלך!" היא צעקה את זה וחשבה שזה יעזור לה.
"ואני הבן שלך!" החזרתי לה בתשובה והיא רק שתקה.
טוב, היא לא תשתוק להרבה זמן.
כשהייתי מול המראה הרמתי את אמא ושמתי יד על המותן שלה ככה ששנינו מול המראה.
"בבקשה.. זאקרי אני מצטערת.." היא התחילה לבכות חזק יותר ורק הפעלתי את המבער.
"אני לא הולך להצטער" קירבתי את המבער לפנים שלה והתחלתי לשרוף לה את הלחיים.
היא צעקה ובעטה לכל מקום אבל לא זזתי, הייתי מרוכז בזה.
התחלתי להריח ריח שרוף , "מה נשרף לעזאזל?" אמרתי בציניות כלא מבין.
"אה נכון, אמא שלי נשרפת" גיחכתי מבעד לצרחות שלה.
הפסקתי את הפעילות של המבער והיא המשיכה לצרוח, נתתי אגרוף למראה וזכוכיות נכנסו לי לידיים ועפו על הפנים של אמא שלי.
"הנה, חשפתי את המפלצת שאת" לחשתי לה והיא התחילה למשוך בשיער שלה כמו מטורפת.
הלכתי למטבח כשאני עדיין מרים את אמא שלי כמו בובה, לקחתי מלח וזרעתי לה על הפצעים, תרתי משמע.
הוצאתי לה את הזכוכיות מהעור ועל כל זכוכית שהוצאתי נשאר לה חור בעור ומילאתי את החור במלח.
כל מילוי מחדש של מלח בעור שלה הביא לעוד ים של צרחות.
"ששששש אמא, אני רק דואג לך" החזרתי לה במילים שלה ואז לקחתי אותה ליד אבא שלי.
הוא עדיין ברצפה עם יד שבורה ולסת שבורה, הבכי שלו נהיה מעורבב בדם.
נראה כאילו הוא בוכה דם.
כשהוא ראה את המצב של אמא הוא התחיל לנענע את הראש שלו מצד לצד כאילו הוא רוצה להתעורר מהסיוט הזה ולחזור למציאות שבו הם מכים את הילד שלהם.
השכבתי את אמא ליד אבא ודיברתי חזק כדי ששניהם יסתכלו עליי, ברגע שהעיניים שלהם היו ממוקדות עליי התחלתי לדבר.
"אני הולך לעשות שיחה, אמבולנסים יבואו ויטפלו בכולנו" אמרתי להם והסתכלתי על הזכוכיות שביד שלי.
אני לא מרגיש את זה בכלל בגלל האופוריה של מה שעשיתי להורים שלי.
"כשיסיימו לטפל בכם אתם תיעלמו מהחיים שלי, הכסף שלכם, הבית הזה, הכל שלי" אמרתי בקול נוקשה ואמא הנהנה.
"אני לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים שלי, אם אראה אני אהרוג אתכם" אבא המשיך לחרחר.
"אבא.. אני לא מבין אותך" אמרתי לו, נתתי לו בעיטה והוא התקפל.
"הוא מתכוון שבסדר!" אמא ענתה במקום אבא, היא הסתכלה על אבא ושמה את היד שלה עליו.
הוא לחץ לה על היד ושידר לה בעזרת העיניים שלו שהכל יהיה בסדר.
זה עורר בי זעם.
לקחתי את האלה ודפקתי להם ביד.
הצרחות הלא ברורות של אבא והצרחות של אמא התאחדו.
יצאתי מהבית והתקשרתי לסטיב, הוא יעזור לי עם החשבונות בנק של ההורים שלי והבעלות על הבית הזה.
נפטרתי מההורים שלי, אחת ולתמיד.
אני רק מתחרט שלא עשיתי את זה מוקדם יותר.
YOU ARE READING
הסוכריה של השטן
Romance~גמור~ [1/3] מלאני קנדי- ההורים שלי מתו כשהייתי בת 8. נשארתי עם האחים הגדולים שלי והם גידלו אותי,אחרי התאונה הם התבגרו משמעותית וגוננו עליי,ואז הוא נכנס לחיי.. זאקרי מייקלסון ובכינוי שלו- זאק. החבר הכי טוב של האחים שלי,הוא תמיד התייחס אליי כאל אחותו...