הסוכריה של השטן

פרק 48

חלומות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לבני אדם, לפעמים אפשר לשלוט בחלומות האלה ולנווט אותם לדברים שהיינו רוצים להיות או דברים שאנחנו רוצים.
כמובן שיש גם סיוטים וזה כבר לא בשליטה שלנו, סיוטים יכולים לגרום לנו להרגיש שאנחנו חווים את זה במציאות ואז לקום בסערה ולהבין שזה היה סיוט.

מלאני-

אני הולכת בחושך ולא מצליחה לראות אפילו ניצוץ של אור, לפתע האורות נדלקים,הם על הקיר בשורה ואני מתחילה ללכת דרך השורה של האורות.
אני רואה דמות מרחוק יושבת על הרצפה ואני מתקרבת אליה, "את בסדר?" אני שואלת את הדמות והיא לא מחזירה תשובה.
אני רוכנת אל הדמות ושמה את היד שלי על הכתף שלה, אני טופחת לה על הכתף והיא מזיזה את הראש לצד שאני נוגעת בכתף שלה.
הדמות סוגרת את היד שלה על שלי וקיוויתי שזה נותן לה את סוג הנחמה שהיא צריכה.
אני לא מצליחה לראות את הפנים שלה, האחיזה שלה מתחילה להיסגר יותר חזק על היד שלי עד שזה מתחיל להכאיב.
בין רגע אני נמשכת לרצפה והכל קורה מהר מדי, הדמות גוהרת מעליי ומצמידה את הידיים שלי לרצפה.
אי אפשר לראות את הפרצוף שלה כי יש עליה מסכה שחורה, אני נאבקת ומצליחה להשחיל יד אחת מחוץ לאחיזה של הדמות ואני שמה את היד על המסכה ומורידה לדמות את המסכה.
אין לה פנים.
קמתי במהירות ושוב ראיתי רק חושך, אבל הפעם הצלחתי לזהות את החדר שלי.
שפשפתי את העיניים שלי והורדתי ממני את השמיכה, כולי מכוסה בזיעה והשיער נדבק לי לפנים.
ירדתי מהמיטה והדלקתי את האור.
סוף סוף הצלחתי לנשום לרווחה, צבטתי את עצמי כדי לוודא שאני לא בתוך לופ של סיוטים.
הסתכלתי על המיטה, אפשר לראות על הסדינים את הכתם בצורת הכפות ידיים שלי.
ברגע שהדמות מעכה את הידיים שלי ברצפה בסיוט אז אני מעכתי את הידיים במציאות במיטה.
אני לא יכולה לחזור לישון, לא כשכל האדרנלין זורם בכל הגוף שלי וכי אני לא רוצה לחזור שוב לסיוט הזה.
התיישבתי במיטה וחשבתי מה לעשות, לחזור לישון זו לא אופציה.
בזווית העין ראיתי את הנעליים שלי, קמתי מהמיטה. התיישבתי ליד הנעליים ונעלתי אותם.
עמדתי על הרגליים, פתחתי את הדלת של החדר ואחרי שיצאתי טרקתי אותה בשקט.
אני אצא לנשום אוויר ואז אחזור לבפנים.
פעם כשהיה לי סיוטים הייתי הולכת לסטיב או לבראד והייתי ישנה איתם.
זה היה עוזר להרחיק את הסיוטים, אבל גדלתי וכבר שנים שלא היה לי סיוט.
אני אצליח להתמודד עם זה, גם אם זה יגבה ממני מחיר של חוסר שינה.
ירדתי במדרגות ופתחתי את הדלת, ברגע שיצאתי הקור הכה בי והקפיא את העור שלי ושמחתי על זה.
סגרתי את הדלת ונשענתי עליה, אני מנסה כמה שיותר לא לחשוב על מאט.
על כל מה שקרה.
אני לא רוצה לדבר על זה ולא רוצה להיזכר בו אבל הדמיון שלי נגדי, הוא מכניס לי אותו לחלומות שלי והופך אותם לסיוטים.
אני לא מאמינה שאני חולקת את אותה תחילת אות בשם שלי עם מפגר.
שמתי יד על המצח ועצמתי את העיניים, מההתחלה לא הבנתי למה מאט התחיל לדבר איתי.
אני עוד מצליחה לשחזר את הצרחות כאב של מאט בתוך הראש שלי, לא ראיתי מה זאק עשה לו מתי שהוא לקח אותו לתוך התא בשירותים אבל כן שמעתי.
זה הרגיש לקוח מסרט אימה, כשמענים מישהו למוות והוא רק צורח.
ימים מאט עזר לי לחפש את קרול בזמן שהיא הייתה אצלו.
אני מקווה שהוא על מיטת בית חולים עם מסכת חמצן על הפה ושהוא בקושי מצליח לנשום.
הכאב ראש לא נותן לי לשכוח את הרגע שמאט עמד מולי ואז הטיח את הראש שלי בקיר.
אם זאק לא היה בא.. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה.
מאט היה מזיין אותי והולך? או שהוא היה מזיין והורג אותי?
אי אפשר לדעת כשזה קשור אליו.
לא הייתי צריכה לסמוך עליו כשחשבתי שהוא האביר על הסוס הלבן,הייתי צריכה להוריד את הקסדה שלו כדי לגלות שמסתתרת מפלצת.
במקום לעשות את זה סמכתי עליו כמו טיפשה.
עכשיו האמון שלי שייך לאחים שלי, לקרול ולזאק.
אני אצטרך לשחרר ממה שחשבתי שזאק עשה במועדון, כי הוא לא עשה את זה.
הוא כן שיקר ואמר שהוא הולך לקרב איגרוף בזמן שהלך למועדון עם אחים שלי.
אבל כשהיה במועדון וזונות התחילו איתו הוא אמר לי שהוא חשב רק עליי ושזאת בגידה בי.
זאת הדחיפה האחרונה שהייתי צריכה בשביל לעשות את מה שאני הולכת לעשות.
במקום לחזור לבית מיקדתי את הראיה שלי דרך החושך ברחובות והתחלתי לרוץ.
זאק, אני בדרך אליך.
    
                                   ~