הסוכריה של השטן

פרק 42

מלאני-

לא חשבתי שזה מה שזאק יגיד לי, לא ציפיתי לזה.
חשבתי שההורים של קרול נוראיים בגלל שהם מתעלמים מהקיום שלה וכי לא אכפת להם ממנה.
אבל זה? להרביץ לילד שלהם בגלל ציונים?
לא יכולתי לעמוד בזה, לפי הטון של זאק אפשר לראות שזה עדיין משפיע עליו.
התחלתי לבכות ואני מרגישה כמו ברז בזמן האחרון, ברגע שמזיזים את הידית של הברז קצת הצידה אני מתחילה לבכות.
"קטנטונת? למה את בוכה?" זאק שאל ומה אני יכולה להגיד לו כדי לשפר את המצב רוח שלו בדיוק? הלוואי והייתי שם כדי להגן עליו.
כי הייתי מפרקת את ההורים שלו בשבילו.
"אני לא חשבתי שזה מה שתגיד.. המחשבה על זה ההורים שלך הכו אותך" הפסקתי לדבר ומשכתי באף, מחיתי את הדמעות אבל הן רק הפסיקו לרדת.
למה רק עכשיו אני יודעת מזה? למה הוא לא אמר לי קודם?
הרגשתי משיכה במותן וזאק הרים אותי עליו, הצמדתי את הראש שלי לחזה שלו וכרכתי את הידיים שלי סביב הגוף שלו.
קיוויתי שזה אומר כל מה שאני מרגישה.
שאני פה בשבילו, תמיד.
"למה לא אמרת לי?" שאלתי אותו והרגשתי את הדפיקות של הלב שלו תחת גופי.
"לא רציתי שתחשבי שאני חלש שאנ-" ישר קטעתי אותו, הייתי בהלם.
זה מה שהוא חשב עליי? שאני אחשוב שהוא חלש ואזלזל בעבר שלו?
"היית בן 12! היית ילד קטן לא יכולת לעשות משהו!" צעקתי עליו את זה שיכניס לראש שלו שהוא היה ילד ושאני מבינה שהוא לא יכל לעשות משהו נגד ההורים שלו.
"אני כבר לא ילד וזה עדיין צץ לי בזיכרון מדי פעם, זה לא עוזב אותי התחושה של החוסר אונים מול ההורים שלי" זאק אמר והרגשתי איך הלב שלי מתנפץ לרסיסים בגלל הכאב בטון שלו.
"זו צלקת זאק, צלקת נפשית. היא נשארת אבל אתה תתגבר אני מאמינה בך" הבטתי בו וראיתי את הסערה שמתחוללת בעיניים הכחולות שלו.
קמתי אבל נשארתי עליו, הצמדתי את המצח שלי לשלו וכרכתי את הידיים שלי סביב הראש שלו.
"אין לך במה להתבייש, רק להורים שלך! מגיע להם לדפוק את הזרת בשולחן כל יום" אמרתי וחיוך עלה על הפנים שלו והוא גיחך.
"איך אתה יצאת מהמעגל התעללות של ההורים שלך?" שאלתי בסקרנות והחיוך שלו נהפך למאיים.
"עברתי 4 שנים של התעללות, כל בוקר הם קמו ועינו אותי כדי שיהיה להם בוקר טוב עם הצווחות כאב שלי. אבל אחרי 4 שנים הכרתי את האחים שלך, שם הכל התחיל להשתנות" הוא דיבר על סטיב ובראד בגאווה והלב שלי התפוצץ מרוב אהבה.
הם עזרו לו.
אני יודעת על העבר שלהם, הם היו מנודים והציקו להם. במיוחד לסטיב ואז בראד וסטיב החלו להתאמן ובראד הגן על סטיב.
סטיב לא השתמש באלימות אבל בראד כן וכבר מגיל צעיר הוא היה יכול לגרום לאנשים שמבוגרים ממנו ב15 שנה ליפול לרצפה ולבכות.
"אני יודעת על מה שקרה להם, הלוואי והייתי חזקה כמוכם" הם הצליחו לעבור כל מה שעשו להם ונהיו חזקים יותר.
"על מה את מדברת קטנטונת? את הכי חזקה שאני מכיר, יותר מכולנו" הוא אמר ולא הבנתי למה הוא משקר.
ירדתי ממנו והתיישבתי לידו, "אל תשקר, אני לא הצלחתי לעצור את אוסטין" מאט עצר אותו וכנראה שבלי מאט אוסטין היה ממשיך להציק לי.
"כולכם הפסקתם את מה שעשו לכם ונהייתם חזקים יותר" הוספתי כדי שיבין את הכוונה שלי.
"אני לא משקר קטנטונת, את הכי חזקה שאני מכיר. כולנו השתנינו בגלל מה שעברנו אבל גם את עברת את זה ונשארת אותו דבר, את עדיין טובת לב ועוקצנית" הוא אמר ונתתי לו מכה עם המרפק שלי בגלל העוקצנית.
אם אנחנו כבר מדברים פתוח אני צריכה להגיד לו על מה שמאט עשה לאוסטין בשבילי.
מצטערת מאט על שאני מפרה את האימון שלך בי.

זאקרי-

הרגשתי יותר טוב אחרי שהודתי בפני מלאני על העבר שלי, היא חושבת שהיא חלשה אבל היא טועה.
הייתי רציני לגבי מה שאמרתי, היא הכי חזקה שאני מכיר.
"זאק, אוסטין השתחרר מהבית חולים ועבר לעיר אחרת" השינוי נושא גרם לי להביט במלאני, היא יודעת שעשיתי לו את זה?
"כזה הרבה זמן הוא היה בבית חולים?" אפילו הנזק שגרמתי לו לא היה צריך לגרום לו להיות שם כל כך הרבה זמן.
נראה שגם הרופאים שם שנאו אותו ורצו שהוא יסבול.
"גיליתי מי עשה את זה.." היא אמרה והביטה בי, היא גילתה.
זה אומר שגם התיכון שלה יודע מי? לא הגיוני.
אחרת היו מגישים נגדי תלונה,תביעה או עוצרים אותי.
"זה מאט עשה את זה בשבילי" היא אמרה באנחה כאילו היא ידעה את זה ממזמן.
זאת הסיבה שהם התחברו מההתחלה?
כי היא חושבת שהנער שפוחד מההשתקפות שלו במראה הגן עליה?
הזעם נעץ בי את שיניו האכזריות והכעס עבר דרך כל הוורידים שלי.
למה היא חושבת שזה הוא?
"זה מה שהתיכון שלך חושב?" שאלתי בטון אטום כדי שהיא לא תדע שאני כועס.
"לא.. רק אני יודעת. הוא הודה בזה בפניי" היא אמרה וקמתי.
בן זונה, הוא משקר לה.
"זה לא היה הוא, זה היה אני!" צעקתי כי לא הצלחתי להשתלט על הזעם שלי.
הוא שיקר לה כי הוא ידע שהיא תתחבר איתו בגלל זה.
מלאני נרתעה וקפצה במיטה לאחור, "מ-מה איך אתה?" היא שאלה וראיתי את חוסר האמון בעיניים שלה.
"עשיתי את זה יום אחרי שסיפרת לי על אוסטין המזדיין הזה ומה שהוא עשה לך!" ניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי.
"אתה משקר, זה היה מאט" היא קבעה ורק הוסיפה דלק למדורה.
"הוא משקר לך הוא רוצה משהו ממך-" היא קטעה אותי בנפנוף יד.
"אי אפשר להאמין לך אתה שקרן!" היא צעקה והמשיכה לפני שנתנה לי לדבר.
"אתה כועס כי אתה מקנא! אי אפשר להאמין לך. אתה שיקרת לי שאתה הולך לקרב איגרוף בזמן שהלכת לזיין מישהי אחרת! ואתה-" נתתי אגרוף לדלת והיא השתתקה.
"אני לא שקרן! מנצלים אותך ואת לא מבינה את זה! ולא זיינתי אף אחת מאז הפעם הראשונה שנישקת אותי פאקינג תקלטי את זה כבר!" היא קמה והתקרבה אליי, היא שמה את הידיים שלה על החזה שלי וניסתה לדחוף אותי.
"לך מכאן! אני רוצה שתלך מכאן לבית שלך!" היא צעקה ויצאתי.
לדחוף אותי היא לא תוכל אבל אני כן אצא.
היא טרקה את הדלת בחוזקה מאחוריי וירדתי במדרגות, באתי לקחת את המפתחות שלי מהמטבח.
ראיתי את בראד אוכל והוא הביט בי ואז הסתכל על המדרגות מאחוריי.
"למה היא טרקה את הדלת ככה?" הוא שאל והיא טרקה את הדלת כדי להעיף אותי לא רק מהחדר שלה, אלא מהבית הזה.
ואני אלך.
"אני הולך, אחזור יותר מאוחר" לקחתי את המפתחות ושמעתי את הקול שלו מאחוריי.
"אתה נראה כועס, יש שק איגרוף חדש בחדר שלי, אתה מוזמן ללכת להרביץ לו. תדמיין שזה מי שהכעיס אותך"
תודה אבל לא תודה, בחיים לא אפגע במלאני אפילו שהיא לפעמים מוציאה אותי מדעתי אבל זה בגלל התמימות שלה.
היא לא מבינה שיש אנשים רעים בעולם ושהם יכולים להיות קרובים אליה.
נענעתי את הראש והלכתי.
שיתפתי אותה במשהו שהוא החולשה שלי, נתתי לה לראות מה עיצב אותי ובסוף היא קוראת לי שקרן.
לא חשבתי שרק מה שהיא אמרה פגע בי יותר מכל הכאב הפיזי שההורים שלי גרמו לי.