Young Blood-L.S

פרק-38:

~נקודת מבט לואי~

נייל ואני כרגע נמצאים בחדר שלי, משחקים משחקי מחשב, זאת אחלה דרך בשבילי להעביר את הזמן ופשוט להנות.

תוך כדי אני גם מספר לו על החוויה שלי עם ג'מה אתמול בערב בהופעה של אד, היה לגמרי מדהים.

נייל מקשיב לי ומתעניין בשיחה, אך הוא שקט יחסית לבדרך כלל ונראה שמשהו מפריע לו, אני חייב לשאול לגבי זה. זה מרגיש שבזמן האחרון כל השיחות שלי עם נייל הן על עצמי. מה הטעם בחבר הכי טוב שמקשיב רק לבעיות שלי? אני חייב להתעניין גם בחיים שלו לעזור לו, אך מרוב שהייתי נסער ברוב השיחות שלנו לא שמתי לב לזה.

"הכל בסדר נייל?" שאלתי תוך כדי שאנחנו משחקים. "אממ כן למה?" הוא שאל, אבל לא בטון הרגיל שלו, אני קורא אותו כמו ספר פתוח ויודע מתי הוא מסתיר משהו.

"נייל אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל כן? בתקופה האחרונה עזרת לי המון ואני גם רוצה להיות פה בשבילך.

"טוב.. זה לא ביג דיל אבל לאחרונה יצא לי לדבר קצת עם הולי בייקר והתקרבנו, אני די בקטע שלה אבל אני לא יודע אם גם היא." הוא אמר, מובך מהרגיל, דבר שלא מתאים בכלל לנייל הורן.

"אז ניילר בוי מאוהב" אמרתי בציניות "אני יכול לעזור לך וזה.. תספר לי יותר על הקשר שלכם."

"אז אנחנו מדברים כמעט כל יום מתחילת, כרגע היא בניו יורק אצל משפחה שלה, והיא מספרת לי על חוויות שלה וכאלה, דיברנו גם על החיים האישיים שלנו ועל הכל בערך." הוא אמר בהתלהבות. מצחיק לראות אותו ככה, בדרך כלל אני הנלהב בענייני אהבה, פעם ראשונה שאני רואה את נייל מגיב ככה לבחורה.

"איך הסתרת את זה ממני כל החופש?" אני שואל פתאום. הייתי חבר עד כדי כך נורא? אני שמח שלפחות עכשיו הצלחתי להוציא ממנו את זה.

"בתחילת החופש היית מודאג מהמפגש עם המשפחה של ג'מה, ומאז אתה עסוק בלשחק חתול ועכבר עם הארי. יש לך מספיק צרות משלך בחיים ולא רציתי להעמיס עלייך ולגרום לך להתמודד עם יותר."

הוא אמר.

"נייל לא משנה מה קורה בחיים שלי אני תמיד פה בשבילך. אם אתה רוצה לספר לי משהו תרגיש חופשי, לא משנה מה אני עובר בחיים אתה יותר חשוב, אני רוצה שתדע את זה. היה נחמד מצידך לדאוג לי אבל אם יש משהו שאתה רוצה לומר לך על זה." אמרתי לו, מקווה שבפעם הבאה אני אשמע ישר ולא כמעט חודש אחרי.

"אוקיי לואי" הוא אמר וחייך אליי, אפשר להרגיש עליו את ההקלה שהוא חש כרגע.

לאחר כמה שניות שבהן עיכלתי את מה שנייל סיפר לי, נזכרתי במשהו שיכול לעזור לו עם היילי.

"רגע היילי בייקר אמרת נכון? היא לומדת עם ג'מה בכיתת פיתוח קול!" אמרתי בהתלהבות. "אני יכול לשאול אותה קצת עליה" הוספתי. "לואי אתה גאון תודה!" נייל אמר וקפץ עליי בחיבוק. "כן.. אל תספר לאף אחד שזה קרה" הוא אמר וחזר לעצמו סוף סוף.

"אל תדאג אני לא אהיה זה שיוריד לך מהגבריות, אתה עושה את זה טוב בעצמך" אמרתי וצחקתי.

"לך תזדיין טומו" הוא אמר לי. הקללה הזאת שהוא הוסיף, סוחפת אותי בלי שליטה למחשבות על מלך הקללות, אתם בטח מבינים על מי אני חושב..

נייל תמיד קילל ככה, אבל אף אחד לא נשמע ונראה כל כך טוב כמו הארי כשהוא עושה את זה.

איך המילים פשוט יוצאות לו מהפה בחופשיות, כאילו זה הדבר הכי טבעי לומר.

אני לא מבין מה קורה לי,תמיד הייתי מעיר לכל אחד שקילל, אני הילד הטוב הזה שלא מדבר ככה, אבל מאיזושהי סיבה זה כבר לא מפריע לי.

"לואי אני חייב ללכת למשמרת" נייל אמר וקטע את מחשבותיי. "המשמרת שלך לא ב16:00?" שאלתי אותו, עכשיו השעה 15:15 וזכרתי בוודאות שזה מאוחר יותר. "אני צריך להספיק לאכול לפני" הוא אמר וגרם לי לגלגל עיניים. נייל והאוכל שלו.

"טוב אחי תהנה(?)" אמרתי לו, מתאפק לא לצחוק.

לאחר שהוא הלך והשאיר אותי לבד בחדר, לא ידעתי מה לעשות. יש לי יום חופשי היום, אבל אין לי כוח לצאת מהחדר ולעשות משהו עם אנשים.

החלטתי בסופו של דבר להתאמן קצת בגיטרה ואולי לנסות להלחין משהו. בכל זאת לא יצרתי שום דבר חדש מאז השיר שהקלטתי עם הא.. מאז השיר ההוא.

הוצאתי את הגיטרה האהובה עליי מהתיק שלה, מודה לעצמי על זה שהבאתי אותה לחדר והיא לא באולפן שלי כרגע, כי אפילו לשם אין לי כוח ללכת.

אני פורט קצת, מנסה לנקות את המחשבות שלי, מנסה ליצור משהו חדש אבל הרעיונות לא עולים לי לראש.

אני מרוקן, חסר השראה, אני במחסום כתיבה ואני שונא את זה.

אני מנגן על הגיטרה בעצבים, בלי משמעות ואז זורק אותה על המיטה ונשכב על הכרית, עוצם עיניים והמחשבות הבוגדניות שלי מביאות אותי ליום הזה, היום שהקלטתי את השיר עם הארי.

"וואו, לא ידעתי שאתה מנגן ושר ככה"

הוא אמר אחרי שסיימנו להקליט. אני לא אשכח את ההפתעה בקול שלו.

"אף פעם לא שאלת. אתה יודע, היית עסוק בלהשפיל אותי ולהתייחס אליי כמו זבל"

אמרתי לו באותו זמן, זה היה חצוף מצידי, אבל אני ממשיך להזכיר לעצמי שוב ושוב שזה מגיע לו, הוא באמת עסוק בלהשפיל אותי בכל פעם מחדש. אז למה עדיין אכפת לי ממנו? למה אני רוצה אותו לידי?

לפתע בלי לחשוב שלפתי את הטלפון שלי מהכיס וחייגתי מתוך אינסטינקט למספר שלו, עם אותו השם המוכר והמצחיק שלא שיניתי עדיין.

בדיוק כשנשמע הצלצול הראשון, נשמעה גם דפיקה בדלת.