Young Blood-L.S

פרק-103:

כשאנחנו מסיימים בבאולינג אנחנו הולכים לאכול גלידה כמו שנייל הציע, אך במקום לשבת בגלידריה אנחנו מחליטים לקחת את הגלידה לחדר של לואי ולאכול אותה שם. אני לא מחבב את הרעיון במיוחד, החדר הזה מעלה בי יותר מידי זכרונות, קרו בו כל כך הרבה דברים משמעותיים בקשר שלנו. חצי מהדברים שלי עדיין נמצאים בו, ובגלל שהמצב יותר מידי מביך ומוזר וסוער עם לואי, אני לא הולך לקחת אותם ממנו בזמן הקרוב.

כל אחד בוחר לו טעם ואנחנו קונים את הגלידה. ליאם ואני חוזרים למכונית שלו, והוא מסיע אותנו בחזרה למלון. "אני חושב שאני עומד לוותר על הגלידה הזאת, אני כנראה פשוט אחזור לחדר לישון, אני חושב שזה עדיף לכולם.." אני אומר לליאם, מקווה שהוא יקח את זה בצורה נורמלית ולא ינסה להשפיע עליי כמו עם הבאולינג, כי הרי הוא הצליח לשכנע אותי בסופו של דבר.. "מה שבא לך הארי, אבל אני חושב שכולם היו מעדיפים שתהיה שם. אנשים כבר רואים אותך בתור בן אדם טוב שכיף להיות בחברתו, ודווקא אולי יוצא טוב מזה שאתה ולואי לא מדברים, ראיתי איך התחברת היום לקמרון ואלינור". ליאם אומר, ואולי יש משהו בדבריו.

אני לא מצליח לראות שום דבר חיובי במצב הזה, הוא מחורבן ואני שונא את זה שאני רחוק פיזית ונפשית מהבן אדם האהוב עליי, החצי השני שלי ואהבת חיי. אבל כן יצא לי לדבר קצת עם אנשים מהחבורה שפחות נחשפתי אליהם בעבר. אולי בכל זאת אני לא אסרב להצעה שלהם. "אולי יש בזה משהו" אני עונה לליאם. "אבל אני לא נשאר להרבה זמן!" אני מבהיר לו. "כן, מה שתגיד". הוא אומר ואני מוציא לו לשון.

אנחנו מגיעים לחנייה של המלון אחרי נסיעה קצרה, ופוגשים את כולם כשאנחנו יוצאים מהמכונית. כולם עולים ביחד לחדר של לואי, ובגלל שהמעלית צפופה ביותר לואי חייב להיצמד אליי. אני מסתכל עליו, משנן במוחי כל פרט קטן בתווי הפנים שלו, מי יודע כמה הזדמנויות להסתכל עליו מכל כך קרוב יהיו לי בזמן האחרון. אני ממשיך לבהות בו את שמבטינו מצטלבים, העיניים שלנו נפגשות רק לשניה, והוא מסיט את מבטו ממני.

"יופי, הוא אפילו לא מסוגל להסתכל עליי יותר משניה" אני חושב לעצמי ורק רוצה שהכל יחזור לקדמותו.

אנחנו מגיעים לקומה סוף סוף, ונוצר קצת בלאגן ביציאה מהמעלית בגלל הכמות שלנו, אבל למרות זאת אנחנו מגיעים במהרה לחדרו של לואי. אני נכנס אחרון בהיסוס לחדר, קשה לי עם זה, קשה לי עם השמחה של כולם כשאני נאלץ להתמודד עם תזכורת שוברת לב של מה שאיבדתי. "אז מה עושים תוך כדי שאוכלים את הגלידה?" ליאם שואל. "מתענגים על הטעם וסוגדים לאלוהי הגלידה" נייל אומר. "אוי תשתוק מחומצן, צריך לעשות משהו מעניין". ליאם אומר. "היי, אני קורא לו מחומצן". לואי אומר ומשלב ידיים. "כולם קוראים לו ככה". אני מגיב לו בלי לשים לב, והוא משפיל את מבטו מיד, מסרב להסתכל עליי, מתעלם מהקיום שלי.

"אולי נעשה אמת או חובה?" לוטי שואלת. "לא מיצינו את המשחקים האלה?" אני שואל, נזכר בכל הפעמים שהם הכריחו אותי לשחק בחרא הזה. "זה אף פעם לא נמאס הארי!" ג'מה עונה ואני מגלגל עיניים. "יש לך בקבוק ריק לו?" היא שואלת והוא מהנהן, מביא בקבוק מהשיש במטבחון. אבל כל זה לא מעניין אותי, כי היא קראה לו לו. השתמשה בכינוי האהוב עליי מכל. העובדה שאני צריך לסבול בגלל משהו שלא עשיתי ולראות את הבן אדם שאני אוהב במצבים כל כך אינטימיים ורומנטים עם אחותי מתחילה להפריע לי יותר ויותר. אני ניסיתי להיות הבוגר במערכת יחסים הזאת כמה פעמים מאז הפרידה ולא לעשות שום דבר מטופש בניגוד אליו.. ואני חושב שזה הזמן להחזיר "נקמה", כי עד כמה שלואי מכריח את עצמו לשנוא אותי עכשיו, יש ביננו משהו אמיתי, וזה לא משנה כמה הוא ינסה להיצמד לג'מה, אהבה אמיתית לא עוברת ביומיים.