Young Blood-L.S

פרק-30:

~נקודת מבט לואי~

ברנדון ואני יוצאים מהמים, את האמת שהיה לי כל כך כיף איתו שאיבדתי תחושת זמן.

הוא לימד אותי כמה תרגילים חדשים שאני כבר מת להראות ל..הארי. אני קצת מתייאש מעצמי, איך הוא תופס מקום כל כך משמעותי במחשבות שלי, הוא מצליח להגיע לפה כל פעם מחדש.

מחשבותיי המשיכו לנדוד לכיוון הזה, אני מיד נזכר בלחץ שהיה לי לפני כל המפגש הזה עם ברנדון, אני מפחד שהעניינים לא הלכו טוב בינו לבין אבא שלי, ואז הוא יאשים אותי וכל מה שניסיתי לבנות איתו בימים האחרונים ילך לפח.

אוף למה הוא לא בא? בעצם אם הפגישה ארוכה זה בטח אומר שהולך טוב.

אוף אני חייב להפסיק לחשוב על זה, בטח ברגע שהוא יסיים הוא יקרא את ההודעה שלי ויבוא ישר לפה.

"הכל בסדר?" ברנדון שאל וזרק לעברי מגבת כשהתיישבנו על החוף. ניערתי את ראשי, מנסה להתנתק מהמחשבות ופשוט להתרכז בברנדון, שנראה כי שכחתי מקיומו גם עכשיו. "הכל בסדר" אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ.

"אז לואי, אני חושב שלא יצא לנו להכיר כל כך טוב" הוא אמר. "זה נכון" אישרתי את דבריו "רוצה שנדבר קצת על איזה שייק טוב?" שאלתי אותו, מתכנן לקחת אותו למקום של דיימון, שגם איתו מזמן לא דיברתי.

"נשמע טוב" הוא אמר "מתאים לי עכשיו איזה שייק תות בננה".

"בוא" אמרתי, מוביל אותו לדוכן שבקצה של החוף.

"מה קורה אחי?" שאלתי את דיימון שנראה פנוי כרגע. "היי לואי מה קורה?" הוא שאל.

"הכל טוב" השבתי "שייק תות בננה אחד והשייק שנתת לי פעם קודמת שהייתי פה" אמרתי לו, מקווה שהוא זוכר. "קיבלת" הוא אמר והסתובב למכונות, מתחיל להכין להכין את ההזמנה שלנו.

"על חשבון הבית" הוא אמר כשבאתי לשלם לו. "יום אחד אתה תתייאש ותקח ממני כסף" אמרתי לו וגיכחתי.

הוא צחק ונתן לנו את השייקים. "וואו, איך אתה משיג ככה שייקים בחינם?" הוא שאל. "אבא שלי מנהל את המלון ששם" אמרתי והצבעתי לכיוון המלון. "לא ידעתי" הוא אמר. "כן" אמרתי, לא כל כך יודע מה להגיד..

"ספר לי עוד קצת על עצמך" ברנדון אמר ואני מנסה לחשוב מה לענות לו. "אממ" אמרתי, מנסה למשוך עוד קצת זמן. אני לא רגיל לדבר על עצמי הרבה בדרך כלל, אני מניח שפשוט שכחתי איך זה התחלות עם אנשים חדשים. "איפה אתה לומד?" הוא שאל "איזה מקצוע אתה מרחיב?"

"אני לומד בתיכון 'live your dream', תיכון לאומניות. אני לומד את כל המקצועות הרגילים אבל בכיתת מוזיקה, אני עושה חלק גדול מהמבחני גמר שלי במוזיקה. אתה יודע.. אני מנגן בגיטרה." אמרתי.

"מגניב!" הוא אמר. "עוד דבר שלא ידעתי עלייך".

"אז מה איתך?" שאלתי "אני יודע עלייך שאתה בן 19, חובב גלישה מן הסתם. אבל מה מעבר?" שאלתי.

"אני לומד גלישה מגיל 10, זה החלום שלי, הים זה המקום שבו אני יכול להרגיש עצמי" הוא אמר, יכולתי להזדהות איתו, אני מרגיש ככה לגבי מוזיקה, וגם כשאני משחק כדורגל. אני מניח שאלה הדברים שגורמים לי להיות מי שאני. "אני משתתף בתחרויות כבר כמה שנים, החלטתי שאני רוצה לעשות את זה באופן מקצועי ולהיות סקאוטר של גולשים צעירים, אתה יודע.. לקדם גולשים צעירים כמו שעשו איתי, לגלות אותם ולאמן אותם. אני מתחיל לימודים אחרי החופש, איך לאמן וכאלה."

"וואו" עניתי " אתה ממש חיי את החלום". "תזכור שאתה גם יכול לעשות את זה" הוא אמר וחייך.

ממש. אם הוא רק היה יודע.. חשבתי לעצמי.

בדיוק בקטע הזה מחשבותיי נקטעו על ידי שיעול, שיעול שידעתי בדיוק למי הוא שייך. סובבתי את ראשי לאחור, תופס אותו מסתכל עליי, זוג עיניים ירוקות שאני מנסה להבין מה בתוכן, מנסה לקרוא את ההבעה שלו.

"אני חושב שאני אלך עכשיו" ברנדון אמר, לוקח איתו את שתי הכוסות הריקות משייקים שלנו, בטח על מנת לזרוק אותן בדרך. "ביי ברנדון" אמרתי וחייכתי אליו.

"היי, הארי אמר, מתייישב לידי על החול. "אני מכיר אותו" הארי אמר בטון מזלזל, אני לא חושב שהוא כל כך מחבב את ברנדון."עזוב את זה" אמרתי, מבחין בהבעה שלו מתרככת. "איך הלך עם אבא שלי?"

~נקודת מבט הארי~

"איך הלך עם אבא שלי?" הוא שאל, גורם לי קצת להירגע מהעובדה שהוא מסתובב עם פאקינג ברנדון.

נזכרתי בתוכנית שלי, לגרום ללואי לחשוב שהלך גרוע, שאבא שלו שנא אותי.

נכנסתי לדמות ואז אמרתי:"אתה באמת רוצה לדעת?" ניסיתי שהטון שלי ישמע לחוץ מעט, אבל בכל זאת רגיל.

"נו הארי אל תשחק איתי משחקים" הוא אמר, נשמע מתוח במיוחד.

"הלך חרא" אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "הוא אמר שאני קטן מידי, לא מספיק מנוסה ולא מבין בעסקים. הוא גם רצה לדבר איתך אחר כך לבד." אמרתי, מקווה שהוא יקנה את זה, המתיחה הזאת תהיה קורעת כשהוא יגלה.

אני יודע שאם זה היה אמיתי הוא היה לוקח את זה קשה. הוא לואי..

"הארי אתה רציני?" הוא שאל בצעקה "מה כבר אמרת? איך גרמת לו לרדת מהעניין? הוא היה נשמע נהלב! אני סמכתי עלייך שלא תפוצץ לי את זה בפרצוף, זאת הייתה ההזדמנות שלך חתיכת דביל" הוא הוזיף וקם מהחול, עובר לעמידה ואני אחריו, עומד מולו ומסתכל לו בעיניים.

אני חושב שהלכתי עם כל המתיחה הזאת רחוק מידי, הגיע הזמן להודות באמת ולהרגיע אותו.

בלי לשים לב פלטתי צחקוק קטן שהפך להיות צחוק מתפרץ. "מה המוח המעוות שלך חושב עכשיו?" הוא שאל בעצבים.

"אתה כל כך לחוץ, צ'יל אחי" אמרתי לו לאחר שנרגעתי מהצחק שתקף אותי.

"הלך מעולה לואי, אנחנו רק צריכים לחתום על חוזה ולהעביר את הכסף והמקום שלי, תוך פחות מחודש הכל יהיה מוכן. ונחש מה? אתה אחראי על הפרוייקט! אז תרגיע את התחת הקטן שלך כי אתה הולך לסבול אותי עוד הרבה בזמן הקרוב" אמרתי לו.