Young Blood-L.S

פרק-34:

הנה לכם גיפ שהוא בדיוק ההפך מהסיפור;)
_
קראתי לליאם והארי שישבו איתנו, והנה אנחנו ארבעתנו מסביב לשולחן אוכלים מקדונלדס.

"מזל טוב על הבית ספר לגלישה" נייל אמר פתאום להארי ושבר את השתיקה, אני חושב שהוא מנסה להעמיד אותו במבחן, לראות אם הוא באמת השתנה כמו שניסיתי להסביר לו, אני מקווה שהארי יוכיח את עצמו הפעם.

"כן תודה" הארי אמר בקרירות ואפילו לא טרח להרים אלינו את מבטו, הוא רק התרכז בהמבורגר שבידו.

טוב הוא בטח רעב, אני מנסה לתרגם אותו במחשבותיי.

"כן הארי שיחקת אותה, אני בטוח שנהיה צוות טוב" אני אומר להארי בחיוך, מתפלל שהוא יגיב בצורה שאני רוצה, להוכיח לנייל ולעצמי שהכל בסדר.

"טוב אפשר פאקינג לדבר על משהו אחר?" הוא שאל בעצבים והפעם כן הרים אליי את מבטו, משהו מטריד אותו אני יכול לראות את זה בעיניים שלו. "הכל בסדר אחי?" ליאם שאל את הארי, כאילו קרא את מחשבותיי.

"הכל בסדר ליאם לך תזדיין" הוא אמר.שיט. אני שונא שהוא מתנהג ככה. אולי נייל צדק אחרי הכל? לא. אני מסרב לוותר לו ולחשוב ככה. אני מחליט לנסות שוב, חושב מה להגיד לו.

בינתיים מתפתחת שיחה של נייל, ליאם ושלי על סדרה שמסתבר ששלושתינו אוהבים, והארי שותק.

"הארי אתה לא רואה לוציפר?" אני שואל אותו כבדרך אגב.

"לואי מה אתה רוצה ממני? תפסיק ללחוץ ותעזוב אותי בשקט כבר" הוא קם, מפיל אחריו את הכיסא והולך בעצבים.

"כן לואי חבר השנה מה אני אגיד לך" נייל מגלגל אליי עיניים, רק כדי להוכיח את הנקודה שלו, לא חושב שאולי אני פגוע.

"אל תתייחסו אליו" ליאם אומר ומחייך אלינו. "זה הארי עם המצבי רוח שלו,אתם יודעים.."

"אני לא מבין איך אתה יכול לסבול את זה שהוא מתייחס אלייך כמו חרא ומתנהג בזלזול."

"אפשר להגיד שזה מגיע לי" ליאם אמר ונראה מובך. "אל תגיד את זה, זאת לא אשמתך שהוא מתנהג ככה וזה לא צריך להיות היחס שלו. לא אלייך, ולא לאף אחד אחר."

ליאם שהיה באמצע ביס התחיל פתאום להשתעל, ולאחר שנרגע הוא אמר:" אני מעריך את הדאגה שלך גבר, זה אומר הרבה. אני צריך ללכת להארי, נתראה" הוא אומר לי ולנייל ולאחר מכן קם והולך, מותיר את שנינו לבד בדיוק כמו שלא רציתי שיקרה. ידעתי שכל עוד ליאם פה נייל לא יפתח את הפה על הארי, והוא נשאר מאופק כל הזמן הזה, אבל השיחת ניעור שלי בטח הולכת לקרות עכשיו.

אני מותש וחסר כוחות, מרגיש שבור ונבגד. "לואי אני מצטער שהמצב יצא ככה, רציתי שתוכיח לי שאני טועה אבל ברור לגמרי שלא.." הוא מתחיל להגיד ואני קוטע אותו. "נייל פשוט תשתוק, אני רוצה ללכת הביתה ולישון לפני האימון שיש לי, בוא פשוט נלך ונדבר על זה מאוחר יותר. כבר אין לי כוחות לנושא."

"טוב" אני כל כך שמח שנייל מדלג על הנושא לבינתיים, אני מרגיש כל כך נורא שאני לא מניח למחשבות על זה להיכנס לראשי. "אתה חושב שזה בסדר אם אני אקח גם את האוכל של הארי וליאם לדרך?" נייל שאל וגרם לי לגחך ולגלגל עיניים, אני נשבע שהוא מנצל אותי רק לאוכל! "תאכל מה שאתה רוצה אבל בוא נלך כבר" אני מאיץ בו ואנחנו קמים.

לפני שאני שם לב אני כבר בחזרה בחדר שלי, אחרי שינה טובה שלפני אימון. לא יצא לי לחשוב עדיין על הדברים, אבל זה לא מפריע לי כי אני מעדיף בינתיים להדחיק מאשר להתמודד עם המציאות, אני יודע שכשאני אתחיל לחשוב על המצב זה לא יגמר טוב, אז עדיף לדחות את זה עד כמה שאפשר.

אני בטוח שמשחק כדורגל יצליח להסיח את דעתי לפחות לשלוש שעות הקרובות.

בדיוק כשאני מתכוון לקום מהמיטה כדי להתארגן לאימון אני שומע הודעה מהטלפון שלי, לקחתי את הטלפון כדי לבדוק את ההודעה, והיא מג'מה.

ג'מה: היי בייב, זוכר שאתה לוקח אותי מחר להופעה נכון?

שיט, ששכחתי מזה לגמרי. לפני חודשים הזמנו כרטיסים להופעה של אד שירן, הזמר האהוב על ג'מה, אני זוכר כמה היא חפרה לי על זה והתרגשה ואני פשוט שכחתי! מה נהיה ממני?

כתבתי לה בהודעה: ברור שאני זוכר! לא יכול לחכות :)

והתחלתי להתארגן לאימון סוף סוף כדי לא למצוא את עצמי מאחר בסופו של דבר.

"לואי אליי" אחד מחברי הקבוצה קורא לי בזמן שאני בועט את הכדור לכיוון השער, אני בוחר להתעלם ממנו כי אני יכול להצליח להבקיע גול גם בלעדיו.

אני מתקדם עם הכדור ובסופו של דבר מצליח גם בלעדיו, אנחנו מנצחים 4:2 ומתוכם 2 זה בזכותי, ידעתי שמשחק טוב יגרום לי להרגיש טוב יותר.

"טוב חברים האימון נגמר" המאמן שלי מכריז ובדיוק כשאני כמעט הולך הוא קורא אליי "לואי אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שואל ומפתיע אותי, מעניין מה הוא מתכוון להגיד, אני מהנהן והוא מוביל אותי לצד.

"היה משחק טוב היום, אבל אני רק רוצה להזכיר לך שאנחנו בקבוצה. אתה שחקן מוכשר לואי ובדרך כלל אתה משתף אחרים, אבל היום היה יוצא דופן אז רציתי לשאול אם קרה משהו?" הוא אמר, וזה מרגיש כאילו נתנו לי בעיטה בבטן.

"יום לא משהו" אני עונה לו ומחייך חיוך מזוייף. "מקווה שתרגיש טוב יותר" הוא אומר ולאחר מכן טופח על כתפי ומותיר אותי לבד מבולבל.

הדרך הביתה עוברת לי במהירות כשאני לבד באוטו שומע מוזיקה פול ווליום, כאילו הדבר עוזר לי לא לשמוע את המחשבות שלי אבל אני מתפרק באמת רק כשאני מגיע לחדר, כשאני יודע שסוף היום הגיע.