Young Blood-L.S

פרק-76:

~נקודת מבט הארי~

לאחר שלואי ואני התעכבנו קצת בחדר;) התחלנו להתארגן לים, בכל זאת.. החלטנו שאנחנו הולכים לגלוש ואנחנו חייבים לעמוד בזה. מעניין אם לואי זוכר את כל מה שלימדתי אותו לפני.

אנחנו יוצאים מהחדר כשאנחנו כבר לבושים בחליפות גלישה, אין לנו טעם לחכות עד החוף ולשים אותן שם, גם ככה בקושי יש מרחק בין החוף למלון.. אני בא לאחוז את ידו של לואי, ואז אני נזכר שאסור לנו להיראות ככה בציבור. "האז" לואי לוחש לי ולוקח את ידי. "מה אתה עושה?" אני שואל אותו מופתע, אנחנו עומדים לצאת מהמעלית וכולם יוכלו לראות אותנו. "לפעמים אני גם מחזיק את היד לנייל,  אני חושב שאנחנו יכולים לעשות את זה מידי פעם" הוא צוחק ואני משאיר את ידי מחוברת לשלו. אנחנו יוצאים מהמעלית, וממש לא אכפת לי מכל האורחים שנמצאים עכשיו בלובי ויכולים לראות אותנו, הדבר היחיד שמעניין אותי זה לואי.

אנחנו יוצאים מדלת המלון ומתחילים ללכת אל החוף. התגעגעתי אליו. מרוב שהיינו עסוקים בעבודה על הבית ספר לגלישה עצמו, עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שבאמת גלשתי. 

אנחנו מגיעים לחוף המוכר, אני נושם את ריח הים המלוח, הריח השני האהוב עליי, כי יש את הריח של לואי ואין דבר יותר טוב מזה בעולם. אנחנו שמים את הדברים על החול והולכים לעמדה של השכרת גלשנים. 

לא היה לי כוח לסחוב את הגלשן שלי עד לפה, ולואי גם צריך גלשן אז החלטנו שעדיף לשכור שניים. 

"עכשיו אני אראה לך את כל מה שאני זוכר" לואי אומר ולוקח את הגלשן שלו. הוא רץ אל עבר המים ועולה על הגלשן. את האמת שאני מופתע מהכישרון הטבעי שלו בכל פעם מחדש. אני לוקח את הגלשן ששכרתי, ונכנס גם אני אל הים. אני עולה על הגלשן, מנסה להיצמד ללואי, אבל הוא רחוק ממני בגלל פער הזמן.. אני מגביר את הקצב, משתמש בכל מה שאני יודע, ובסופו של דבר מצליח להשיג אותו. הוא מסתובב אליי ומחייך, לרגע נראה שהוא מאבד שליטה על הגלשן, אז אני עוקף אותו קצת, גולש לצידו ומושיט לו את ידי.

וככה אנחנו ממשיכים לגלוש לכמה שניות, אחד לצד השני, ביחד. אני מחליט לפתע לסובב אותנו לכיוון השני, לכיוון החזרה אל החוף, אבל עקב הסיבוב הפתאומי שנינו מתנגשים אחד בשני ונופלים אל המים הקרירים.

אני נעמד במים, שלא כל כך עמוקים בשבילי, הם מגיעים לי עד לאמצע הבטן, אבל ללואי לעומת זאת, לא כל כך קל לעמוד כאן, כשהמים מגיעים עד החזה שלו. אני מתחיל לצחוק ולואי איתי, הגלשנים בינתיים נסחפים אל החוף, ואנחנו עומדים ככה אחד מול השני. אני מניח את ידי מסביב לצווארו, והוא מעלה את ידיו לשערי.

"אף אחד לא יכול לראות אותנו, נכון?" הוא לוחש לאוזני. "שיזדיינו כולם" אני אומר לו ושפתיי כבר מונחות על שלו. אנחנו ממשיכים להתנשק באמצע הים, הלשונות שלנו מתחברות, נמצאות במקום אליו הן שייכות, אחת לשנייה. לואי החתיכה החסרה בפאזל שלי, הוא משלים אותי, ובלעדיו אני מרגיש שאני כלום. אני מתמכר כמו בכל פעם מחדש לטעם שלו, ומנסה להוציא מהראש שלי את העובדה שאני לא הולך להרגיש את הטעם המשכר הזה על שפתיי במשך שלושה ימים. נאני בטוח שזה נשמע מאוד מוגזם, אבל אני מניח שככה זה כשאוהבים בן אדם בצורה הזאת, כל שנייה בלעדיו מרגישה לי חסרת משמעות,  וזה עוד לפני שהוא חוזר ללימודים ואני מתחיל לעבוד. אני חושב על כל הדברים האלה עד שאנחנו מתנתקים מהנשיקה ואני מתנשף בכבדות. אבל חוסר אוויר זה בערך הדבר היחיד שיגרום לי לעצור את הנשיקות עם לואי, הרגעים האהובים עליי. וזה לא המגע הפיזי שגורם לזה להיות כל כך טוב, זה המימוש של האהבה ביני לבין לואי, המימוש הפיזי של הרגש. כי עובדה, יצא לי להתנשק עם כל כך הרבה אנשים בחיים שלי, אבל שום דבר לא השתווה להרגשה הזאת של לנשק את הבן אדם שאתה אוהב. ונכון, גם אם בעבר שלי חשבתי שאני יודע מה זאת אהבה, כל מגע הכי קטן שלי עם לואי מוכיח לי אחרת. "הארי?" הוא שואל פתאום, אצבעותיו מלטפות את לחיי, הוא מוציא אותי שוב מהמחשבות שנקלעתי אליהן. "אני אוהב אותך" אני אומר פתאום, ולמרות כמות הפעמים שחזרתי על שלושת המילים האלה בפניו, אני לא חושב שיש מילים שבאמת יכולות לתאר את איך שאני מרגיש. ולפתע עולה לי רעיון. אני מנשק אותו שוב בתשוקה, נשיקה פראית ששונה מהקודמת שלנו, הוא כורך את רגליו סביב אגני, אני מוריד את ידי כדי לתמוך בו, וברגע הכי לא צפוי אני מפיל אותו שוב למים.