Young Blood-L.S

פרק-87:

אז וואו, הגענו ל30k צפיות בפאנפיק.
אני רוצה לומר לכם תודה רבה שאתם פה ומצטערת שזה הפרק שאתם מקבלים היום.אני אוהבת אתכם, בבקשה לא להרוג אותי;) ❤

אני מתעורר בבת אחת, כשהאור הבוקע מחלוני מכה בעיניי.

אבל משהו חסר, אני לא מרגיש את המגע החם של הגוף המוכר מסביבי, יכול להיות שהארי לא במיטה? אני פוקח עיניים ומסתכל על החדר, מבין שאני לבד. אבל איך זה הגיוני? קבענו שהיום נהיה ביחד עד הערב, לשנינו יש יום חופשי עד הנקודה בערב בה אני פוגש את נייל. אני מתכוון להתקשר אליו, לראות מה איתו, אך כאשר אני לוקח את הטלפון שלי מהשידה,אני מבחין בטלפון של הארי, מונח לצד שלי. "שיט" אני צועק. לאן הוא כבר יכול ללכת היום? ועוד בלי טלפון.. הוא אמר שאין לו כלום לעשות, הוא רוצה לשגע אותי או משהו? זה סוג של מתיחה? אני מרים את הטלפון שלי בכל זאת, מחייג לליאם. "לואי?" אני שומע את קולו המופתע של ליאם. "היי ליאם, מה קורה? הארי איתך במקרה?" אני שואל אותו, לא יודע אם לקוות שהם ביחד והוא שכח אותי ויהיה לי לפחות הסבר הגיוני, או שהם לא וזה משהו אחר, לא נודע.. "לא, הוא אמר לי שהוא מבלה את היום איתך" ליאם אומר וקיימת בי סוג של הקלה, חבל שזה לא נותן לי רמז על מיקומו של הארי, אבל לפחות הוא לא שכח. אני מסיים את השיחה עם ליאם ולוקח את הטלפון שלי, יוצא למקום היחיד שיש לי כוח אליו כרגע, החדר מוזיקה שלי, שולח בדרך הודעה בקבוצה של כולם אם מישהי יודע איפה הארי.

~נקודת מבט הארי~
*כמה שעות קודם לכן*

אני מוצא את עצמי כבר חצי שעה בערך בוהה בלואי הישן ואין לי לב להעיר אותו למרות שקבענו לבלות יחד את היום. בינתיים אני משחזר בראשי את אירועי אמש, הריצה, הסקס בג'קוזי, ארוחת הערב בחדר אוכל של המלון, ואני כל כך שמח שיש לנו כרגע את הזמן הזה לבלות יחד, כי כשהחודש יגמר, שנינו נצטרך לחזור לשגרה ולנהל את הזוגיות שלנו בתוך כל העומס והבלאגן.. מאחר ולא נראה כי לואי עומד להתעורר בזמן הקרוב, אני מחליט להתלבש ולצאת אל העיר, לקנות לנו קפה ומאפה מסטארבקס, לפנק את לואי ולהתחיל את היום בצורה חיובית. אני יורד את החנייה, נוסע עם האוטו שלי למרות המרחק הקטן, ומפעיל אוטומטית את הפלייליסט שלואי הכין לי, שאני לא יכול להפסיק לשמוע. הנסיעה עוברת חלק, ותוך כמה דקות אני מוצא את עצמי בסניף של סטארבקרס, נכנס לבפנים, מריח את ניחוחות הקפה והמאפים המתוקים שמציפים את המקום. אני מתקדם אל התור הקטן שהצטבר, מרים את עיניי אל התפריט הקטן שנמצא מולי, לא כל כך קשה לבחור.. לאחר כמה דקות מגיע תורי ואני מבצע את ההזמנה, מחייך בנחמדות אל המוכרת ומשלם לה, עובר לאיזור ההמתנה. אני מחכה ולא עובר זמן רב עד שאני שומע את שמי במיקרופון, שמסמל לי לקחת את ההזמנה. אני לוקח בעדינות את שתי כוסות הקפה והקופסה עם המאפים בשביל לואי ובשבילי, 'זה עבר חלק' אני חושב לעצמי, פותח את הדלת, ממהר בחזרה ללואי שאולי התעורר ותוהה איפה אני. אני לא מאמין ששכחתי את הטלפון בחדר, אבל כל כך מיהרתי לצאת שלא שמתי לב.. אני יוצא מהדלת של החנות וכתפי פתאום נתקעת בגוף זר. "מה אתה חושב שא.." אני מתחיל לצעוק עליו, אבל ברגע שמבטי עולה ואני רואה את הבן אדם, נשימתי נעתקת ואני מרגיש את האחיזה שלי מתרופפת, הכוסות והקופסה נופלות מידיי ומשמיעות צליל חבטה בריצפה, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע. כשהסיוטים שלי מתעוררים פתאום לחיים, הדבר שנמנעתי ממנו כל כך הרבה זמן, שרדף אותי בכל מצב, כל התקף חרדה, כל הלילות הקשים שביליתי כדי לשכוח, שום דבר לא באמת הכין אותי לרגע הזה, להתמודד עם המפלצת מהעבר שעד עכשיו נדמה שאורבת בכל פינה, אבל כנראה שעד היום לא הערכתי כמה, ואני מבין שהייתי צריך להקדיש יותר תשומת לב לדבריו של ליאם, הוא הזהיר אותי. "שלום הארי, עבר הרבה זמן" הוא אומר, מחייך את החיוך הישר שלו, זה שהייתי מוצא בו נחמה פעם, ועכשיו נראה לי כהחיוך הכי מכוער וצבוע שיכול להיות. "מה לעזאזל אתה רוצה חתיכת מזדיין?" אני שואל ומופתע מהקלות שבה המילים יוצאות מפי, הכנתי את עצמי לרגע הזה הרבה זמן, אבל לא חשבתי שאני אוכל לעמוד מולו בצורה כזאת. "תירגע, אתה לא זוכר את כל הזמנים היפים שלנו ביחד? אני חייב להודות שאני מתגעגע" הוא אומר עם המבטא שלו, הקול המוכר שמרתיע אותי. "אתה יכול ללכת להזדיין, אין לי שום דבר לומר לך זאין" ואחרי כל כך הרבה זמן, השם שלו יוצא מפי פתאום, לאחר שניסיתי להפוך אותו לרוח רפאים, למחוק אותו מהחיים שלי, והנה הוא עומד כאן, משועשע מולי.  "אתה יכול להעמיד פנים שאתה שונא אותי כמה שאתה רוצה, אתה יודע שבסוף אתה תחזור אליי, לא משנה כמה תנסה להתחמק. היה לנו משהו חזק הארי" אני לא מאמין שהוא באמת חושב שאני ארצה קשר אליו, לא אחרי מה שהוא עשה, אני שואל את עצמי אם יש לו מחלות נפשיות או שהוא פשוט נהנה להיות זין ולשחק בחיים של אחרים, הגיע הזמן שמישהו יעמיד אותו במקום, אני כבר לא ילד פחדן בן 17.