קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שש (חלק ב)

דראקו התעקש בפני אבי לישון בבית באותו היום. הוא לא סיפר לו את הסיבה אך אני ידעתי שזה בגלל הפדיחות שהיו לו כשרבתי איתו מול כולם שעות ספורות קודם לכן.

לאחר כעשרים דקות הוא נכנס לחדר כדי להודיע לי לקחת חפצים כי חוזרים הביתה לימים ספורים.

כשהגענו לטירה, אחרי שעה של נסיעה ברכבת, הדבר הראשון שאבא שלי עשה היה לשאול אותנו מה פשר הדבר. דראקו הסתכל עלי, כאילו מחכה שאני אענה לשאלה. באמת נראה לו שאני אגיד מרצוני החופשי משהו לאבא שלי כדי שהוא יצעק עלי? אה רגע, עשיתי את זה כבר מיליון פעם. אז כן.. זה הגיוני. "דראקו התגעגע אלייך." המשכתי ללכת לעבר החדר שלי, ממלמלת בעצבים. "למה הוא לא יכל לבוא לבד?"

"יומיים שלוש?"

נרקיסה עמדה בפתח דלתי, מביטה בי במבט חודר. "דראקו לא היה דורש לחזור לפה בכזאת תקיפות ובנוסף לא מספר לנו את הסיבה אם לא היה קורה לו משהו רציני. ואני רוצה לדעת מה. אז אני דורשת שתספרי לי, קארה. ומיד."

גלגלתי עיניים. "דראקו מספר לכם כל דבר קטן שקורה לו. הוא התינוק הקטן של אמא ואבא ו.." נרקיסה הביטה בי במבט מאיים ונאנחתי. "אני לא יודעת, אמא. אני אנסה לברר מה קרה איתו. אם אדע משהו, אגיד לך."

היא הנהנה בסיפוק ויצאה מהחדר בצעדים איטיים ואלגנטיים. נאנחתי ונפלתי על המיטה מאחוריי. עוד שלושה ימים שלמים להיות תקועה במקום הזה.

לאחר השיחה המאוד משעממת עם אמא שלי, הייתי חייבת ללכת לראות את דראקו. אך ורק כי היא הייתה חוזרת ומבקשת ממני לעשות כך.

כשנכנסתי לחדר שלו הוא ניסה לעקוף אותי ולצאת. הנחתי את ידי על המשקוף וחסמתי את דרכו. נאנחתי. "למה לא אמרת להם?"

"תשמחי על זה שהתחת שלך ניצל." הוא ענה בטון חמוץ. "לעת עתה. תני לי לעבור, קארה."

הרמתי גבה. "הדבר היחיד שאתה עושה זה לענות את עצמך. לי לא ממש אכפת אם הם יודעים או לא. לךָ זה כן אכפת. אתה סובל מזה שהם לא יודעים..." נעצרתי לרגע, נועצת את מבטי בפניו. "או שסוף סוף הבנת שהם לא אמורים לדעת כל דבר על החיים שלך ושאתה יכול להסתדר יום מסכן אחד בלעדיהם? אם כן," חגתי על עקבותיי, חוזרת לחדר שלי באיטיות. "אני גאה בך, אח תאום." מלמלתי.

העובדה שעבר יום וחצי, שהשעה הייתה אחד לפנות בוקר ושכבר דיברתי איתו, לא שינתה את העובדה שהייתי עצבנית על דראקו. לא הייתה לו שום זכות לעקוב אחרי כל היום ובמיוחד לא לדבר איתי על זה מול כל התלמידים שהיו בחוץ או להחליט עליי כאילו הוא אבא שלי. ואז עוד לקחת אותי הביתה: המקום שאני הכי שונאת ורוצה להסתלק ממנו, למשך כמה ימים רצופים, רק כי לא הרגיש בנוח בבית הספר בגלל שהחטפתי לו מול כולם.

והוא לא סיפר מילה על כך לאבא שלי. באמת שלי לא הייתה בעיה בזה שהוא יספר, זה בכל מקרה רק יגרום לעוד מריבה קטלנית בבית מאלפוי.

בזמן שהשמיים הלכו ונהיו כהים יותר ויותר, אני עמדתי במרפסת הרחבה. צופה בהם. צופה בגלגל החוזר שוב ושוב. בירח שעולה גבוה בשמים ועתיד להעלם שעות ספורות לאחר מכן. כנראה שהרעיון לעשות כך צץ גם במוחו של אחי, כי הוא הופיע מאחוריי בהמשך.

"אתה לא אמור לישון? אבא יתעצבן אם הוא יראה שאתה עדיין ער. אפילו שאין בית ספר מחר." הוא החזיר לי מבט של 'לא אכפת לי' וגם אם ידעתי שזה כן אכפת לו, שמחתי על זה שהוא לפחות ניסה להראות קשוח יותר. "אני הבחורה היחידה שלא מפחדת ממך, דראקו. אתה יכול להוריד הילוך מולי."

לפני שאחי הספיק לפתוח את הפה בכדי להמשיך את השיחה, היפוגריף ענק הופיע מולנו, בשמים. דראקו התכוון לצרוח מרוב פחד אך ניצבתי מאחוריו וחסמתי את פיו בידי. "בקביק, מה לעזאזל אתה עושה פה?" לחשתי כדי לוודא שאנשים בתוך הבית לא ישמעו אותי. בקביק הלך עם סיריוס, לאחר שההוא ברח מהוגוורטס. כשסיריוס מת, זה הגיוני שבקביק נותר לבד ומבולבל.

בקביק עף בסיבובים ומעגלים אך לא הבנתי מה הוא ניסה לומר לי. ודראקו? הוא ניסה להשתחרר מאחיזתי פעמים רבות, אך החזקתי אותו בחוזקה, לא נותנת לו לצעוק להורים שלי שיבואו.

"למה אתה פה? למה לא בבית הספר? איפה הארי, או האגריד?" בקביק שוב עף במעגלים מהירים מולי. "למה אני לא מבינה היפוגריפית?"

דראקו נשך את ידי במלוא העוצמה. העפתי אותה מפיו ברוגז. "ממה.. ההיפו..גגריף... למהה.." הוא גמגם בזמן שהתרחק אט אט.

נאנחתי. "אתה יודע שאין לי מושג למה הוא פה." התקרבתי אליו ונעצתי את מבטי ישר לתוך עיניו. "תקשיב לי טוב, אם אתה קורא לאבא או לאמא..." קולי הפך נמוך ומאיים והוצאתי את השרביט שלי מהכיס האחורי, מחזיקה אותו בידי. "שניהם ביחד לא יהיו מספיק חזקים כדי למנוע ממני מלקלל אותך בקללת קרושיו. וכמו שאתה בטוח מתאר לעצמך, זה לא יהיה מאוד נחמד."

דראקו רעד ועיניו התרחבו. "את לא.. תעזי..."

חייכתי חיוך מקפיא דם. הדבר המשותף שיש למאלפויים ולי, חוץ מקשר דם. "נסה אותי, אם אתה לא מאמין לי." הנחתי את ראש השרביט על חזהו. קללת הקרושיו היא אחת משלושת הקללות האסורות. היא גורמת לעינויים בלתי נסבלים וייסורים איומים. דראקו בלע את רוקו בכוח והשתתק.

באותו הרגע, אבא שלי יצא למרפסת, רואה אותי מאיימת על אחי עם שרביט.