קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שבע

"מה קורה פה?" לוציוס מאלפוי עמד בפתח המרפסת, מביט בי נועצת שרביט על חזהו של אחי.

הצצתי לכיוון בקביק אך הוא לא היה שם. נשפתי בקול. תודה לאל. הוא לא מצא זמן אחר לבוא להפריע?הורדתי את השרביט באיטיות, מביטה לתוך עיניו של דראקו בתור אזהרה. "היא הייתה צריכה עזרה ממני.." דראקו מלמל כתשובה לאבי, אך עדיין הביט לתוך עיניי. "היא גרועה בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל." הרמתי גבה, אך לא סתרתי את דבריו. הוא לא גילה לאבא שלנו מה באמת קרה אך הוא מצא דרך אחרת להתנקם בי.

התכוונתי לומר שלא הבנתי כישוף אחד בלבד אך כשראיתי שפניו של לוציוס הפכו לאדומות מרוב כעס, נהניתי מזה מדי ולא הכחשתי כלום.

"מצטערת. כישופים זה לא הצד החזק שלי."

פניו האדומות התעוותו עוד יותר. "את לא תשני בלילות עד שתדעי להשתמש בכל כישוף בספר הלימודים שלך בעיניים עצומות. ואתה תעזור לה דראקו. את לא אמורה להיות גרועה בשום דבר. את ממשפחת מאלפוי לכל הרוחות!" קולו התגבר אט אט עד שהפך לצעקה במשפטו האחרון. "אני אדבר עם פרופסור סנייפ. הוא יוכל ללמד אותך את כל הכישופים בלי שאף אחד אחר בבית הספר ידע על כך."

גלגלתי עיניים. "מה שתגיד."

לוציוס הצביע על דלת המרפסת הענקית והביט בנו בעיניים כעוסות. "למיטה. מחר אתם חוזרים לבית הספר."

פיו של דראקו נפער. הוא התחיל למחות אך אבי נעץ בו מבט חמור סבר. ידעתי שדראקו התחרט ברגע זה על ששיקר לאבי, בגלל השקר הקטן ההוא אנחנו נחזור מחר ללימודים כדי שפרופסור סנייפ יוכל ללמד אותי בהקדם האפשרי. אחי משך אותי לתוך הבית בחוזקה לפני שנכנסתי לוויכוח עם לוציוס על זה שאני לא תינוקת, והוא לא צריך לומר לי מתי לישון.

אחרי שנכנסתי לתוך החדר שלי, טורקת את הדלת וזורקת את עצמי על המיטה, נחש המחמד שלי עשה את דרכו על גבי באיטיות. הוא דגדג את עורי ובעקבות כך נפלטו צחקוקים קצרים מפי.

"בזיליק." מלמלתי, מסתובבת על גבי בזמן שהוא טייל על ביטני וחזי. "הוא כל כך מעצבן אותי." מלמלתי. אפילו הנחש שלי הבין שלא דיברתי על אבי. עד כמה שההוא עצבן אותי, דראקו עצבן אותי אפילו יותר. "הוא דפוק. הוא לא קולט." בתגובה שמעתי לחישות חלושות ומקוטעות מבוססות על האות ס. חייכתי. "אתה תמיד יודע מה לומר, הא?" אני מדברת עם נחש על הרגשות שלי, עד כמה המצב יכול להידרדר?צחקקתי ביני לבין עצמי.

באותו רגע בזיליק זחל מעבר למיטה, על הרצפה ועצר מתחת לחלון של החדר. נעמדתי, הולכת עד אליו, והבטתי מחוץ לחלון בזמן שהזדחל מעלה על גופי עד שראשו בצבץ בין ראשי לכפתי הימנית. לא ראיתי כלום מבעד לחלון הסגור, החצי אטום. בזיליק לא נכנע, הוא הזדחל מעבר לכתפי והיכה את הזכוכית באיטיות בעזרת זנבו. משכתי אותה כלפי מעלה עד שהחלון נפתח לרווחה, חושף בפניי את השמיים השחורים הזרועים מאות אלפיי כוכבים נוצצים. חייכתי בזמן שהבטתי בהם. זה היה כל כך יפה.

בשנייה ששמעתי נחירה רמה הבנתי מה רצה בזיליק להראות לי. בקביק הופיע מול חלוני. הוא התקרב טיפה יותר מדי ונצמד לחלון. הבטתי בבזיליק בזמן שירד מגופי במהירות. ברגע שהיה לגמרי על הרצפה, קפצתי מהחלון. נפלתי על גבו של בקביק ונאחזתי חזק בנוצותיו בזמן שעף ארחק משם במהירות האור. הרגשתי כמו אותה פעם שניסיתי לגעת בשמיים. הבטתי בהם, שולחת יד מעלה. בקביק טס כלפי מעלה. הוא טיפס גבוה יותר, גבוה יותר, ובשנייה הבאה צלל כלפי מטה בחדות. צרחתי, נצמדת ככל האפשר לגופו הנוצתי. הוא עצר באוויר, קילומטרים ספורים מהרצפה, כנראה כדי לתת לי זמן לנשום. יכולתי להישבע שהנחרה שיצאה מפיו נשמעה כמו צחקוק.

"אתה צוחק עלי?" בתגובה שמעתי שוב את אותו קול קטוע. הרמתי גבה, מתקרב אל חלקו העליון ולחשתי. "ווינגרדיום לביוסה." הייתי צריכה את כל הריכוז והרצון שיכולתי לגייס כדי לבצע את הכישוף הזה ללא שרביט, ובשנייה הבאה ריחפתי באוויר. צחקקתי, מתעופפת סביב גופו של בקביק בכל צורה אפשרית. ומרחפת מעלה. בקביק נראה מופתע, עד כמה שחיה יכולה להראות מופתעת, אך הוא עף לצידי, כלפי מעלה. כמה דקות מאוחר יותר, אחרי שהספקתי לעשות עוד עשרים וחמישה סיבובים מסביב לבקביק ולשגע אותו, צנחתי מטה. כישופי לא היה חזק דיו בכדי לסחוב אותי באוויר יותר מדקות ספורות והוא הזל. הפעם לא צרחתי, הבטתי ישר בקרקע מתחתיי, צופה במהירות שבה אני מתקרבת אליה. בטח, כישופים זה לא הצד החזק שלי

הוצאתי את שרביטי ושפתיי נעו בשנייה האחרונה. "אצ'יו." נחתתי על המטאטא שלי, עפה בחזרה לכיוון בקביק שריחף שם למעלה בנוחות. "יכולתי למות. לא חשבת על לעזור לי?" אבל עוד לפני שכל מילות השאלה יצאו מפי, הבנתי את זה. "אתה צפית בי. במשחק האימון של הקבוצה. ידעת שזה מה שאני יעשה." חייכתי חיוך שטני. "אתה עוקב אחריי מההתחלה. בגלל זה ידעת שאני פה ולא בבית הספר. פחדת שיראו אותך בבית הספר בגלל שברחת. חיכית עד שאני אהיה מחוץ לבית הספר כדי שאני אראה אותך." צחקקתי ביני לבין עצמי. "למה אני מדברת על זה עם היפוגריף שלא יכול לענות לי בכלל?"

לפתע בקביק נע במהירות, הוא האיץ לעברי כך שנפלתי עליו כשהתנגש בי והמשיך לעוף. הוא טס לעבר הטירה, נעצר מתחת לחלוני כמה שניות מאוחר יותר וניסה לדחוף אותי לתוך החדר. נפלתי דרך החלון על רצפת חדרי, המטאטא נופל אל התאום מתחת בקביק. "לא." נעמדתי, מסתכלת כלפי מטה. לא היה לי זמן להוציא את השרביט לפני שהמטאטא שלי התרסק על הרצפה אז מלמלתי "אצ'יו." כיוונתי חזק ככל שיכולתי שהוא יחזור אליי, אך לא ראיתי אותו באופק. בשנייה הבאה בקביק נדחף הצידה, כך שלא ראו אותו מהחלון, המטאטא שלי נכנס ישר לתוך חדרי ואמא שלי פתחה את הדלת.