"קארה."
פקחתי את עיניי. אייס עדיין אחז בי וליטף את פניי בזמן שבלייז קרא בשמי וניסה להעיר אותי. פיהקתי ארוכות, מושכת את ידי מול שפתיי. "כיף להתעורר ככה, זה שונה." מלמלתי.
אייס עזב אותי ונתן לי להתיישב בחזרה על המושב. "שונה?" הוא שאל בזמן שהתמתחתי.
"כן, שונה." חייכתי. "בדרך כלל דראקו הוא זה שמעיר אותי. וכמו שאתם כבר יכולים לנחש, אין לו עצבים לעשות את זה בעדינות." בלייז ואייס צחקו בעקבות הכרזתי הלגמרי כנה. צ'ו, לונה ועוד כמה תלמידים מרייבנקלו קראו לאייס שיבוא איתם ומיהרו לרדת מהרכבת. זה נכון שהייתי ידידה טובה של אייס, מאוד חיבבתי אותו, אך רציתי שהוא יעביר את זמנו גם עם הבית שלו. ההוא התעקש להישאר איתי רוב הזמן.
קראב וגויל עקבו אחרי דראקו בזמן שההוא ירד מהרכבת בתורו, דוחף תלמידים מבית הפלפאף. עיקמתי את אפי. אבא בטוח היה גאה בך, דראקו. בלייז עבר בין ההפלפאפים גם הוא, הוא לא דחף אותם או משהו בסגנון אבל היה ברור כשמש שהוא מחשיב את עצמו מעליהם. לא האשמתי אותו וגם לא התכוונתי להפסיק להסתובב בחברתו בגלל זה, כבר התרגלתי לזה. המצנפת לא שמה אותו בסלית'רין ללא סיבה, והמצנפת לא טועה. או שהיא כן טועה?
בצאתי מהרכבת ניגשתי אל חנה אבוט וארני מקמילן בכדי לבקש סליחה בשמו של אחי. האלה רק הנידו בראשם, עייפים ופנו ללכת לכרכרות. היה ניכר לפי תגובתם שהם היו רגילים לזה.
אייס ואני פנינו לעבר הכרכרות, דראקו, קראב, גויל ובלייז ישבו באחת מהן, כולם מביטים בי ומחכים שאעלה. הלכתי לכיוונם בזמן שאייס המשיך בדרכו לכרכרה בה ישבו צ'ו לונה פדמה פאטיל ונער שלא ידעתי את שמו. לא הייתה בעיה שבתים שונים יעלו יחד באותה כרכרה, כבר ראיתי את לונה עולה לא פעם עם הארי רון והרמיוני, אבל עדיף לבתים האחרים לא לעלות לכרכרה עם סלית'רינים. אם כבר מדברים על הארי, לא ראיתי אותו ברכבת. אני מקווה שהכל בסדר איתו.
הת'סטראלים התחילו ללכת, מושכים את הכרכרות שלנו. צחקתי כשחשבתי על העובדה שהת'סטראל המסכן מושך את כולנו וריחמתי עליו, עם קראב על הכרכרה העבודה הייתה בטוח קשה פי שלוש. בלייז שלח בי מבט שואל אך התעלמתי ממנו. הבטתי בעורו של הסוס הקסום, עור שחור כמו הלילה, פרווה נוצצת ומבריקה. כמעט הרגשתי עצובה שהשאר לא רואים אותו. מצד שני, עדיף שלא יראו אותו, עדיף שלא יראו את המוות.
השולחנות הארוכים היו מכוסים במפות בצבע זהב והיו מלאים במשקעות ומאכלים מכל סוגים שהם. מקום הישיבה שלי היה ליד דראקו. קראב וגויל ישבו מולנו ובלייז היה משמאלי. ממולי, בשולחן הבא, ישב אייס. ראיתי אותו מפטפט וצוחק בין כל נגיסה ונגיסה. לצידו ישבו אותה קבוצה שהיו בכרכרתו. רחוק יותר, בשולחן הגריפינדור יכולתי לראות את הארי רון והרמיוני. רון טרף כל מאכל, שלמזלו הרע, נימצא לידו. הרמיוני והארי דיברו, יכולתי לשמוע את הרמיוני צועקת על הארי למלא את הצלחת ולהפסיק להתקמצן. חייכתי, לפחות חברים שלו מנסים לעודד אותו קצת, אחרי המוות של סיריוס. ההפלפאפים פטפטו ודיברו על החופש שלא יהיה להם השנה. שולחן הרייבנקלואים היה שקט להפליא, כולם אכלו בדממה ולא הוציאו הגה מפיהם. יכולתי לראות יחידים שפתחו סיפרי לימוד ברגע שסיימו לאכול.רייבנקלואים, מזל שאייס לא כזה.
"את לא אוכלת?" דראקו הביט בי בדאגה. כמעט הופתעתי לראות את המבט המודאג על פניו. צלחתי הייתה ריקה ונקיה, לא נגעתי בשום מאכל מהרגע שהתיישבנו.
"אני לא רעבה." שיקרתי. "אכלנו מספיק בבית, שמן אחד."
חיוך לא אופייני למאלפוי הופיע על פניו, הוא ליטף את זרועי בעדינות והתקרב אליי. "תראי לי בת אחת באולם הזה שחושבת שאני קצת שמן או לא מספיק חתיך." לחש לתוך אוזני. "אני מנצח אותך במשחק הזה בעיניים עצומות, אחותי." הסמקתי, נשכתי את שפתי התחתונה ודחפתי אותו מעליי. לא טרחתי אפילו לענות לו.
לאחר כעשרים דקות של המתנה דמבלדור התרומם. בשולחנות של הפלפאף רייבלנקלו וגריפינדור נעצרו הדיבורים בזמן שיותר מחצי מהתלמידים שבשולחן סלית'רין המשיכו לפטפט בלחש. ההרצאה ערכה חצי שעה. דמבלדור דיבר על המבחנים שלא עשינו בשנה שעברה, על השיעורים שפספסנו, על החומר שעלינו להשלים, ועוד. נכון שלא הייתי דומה לשאר הסלית'רינים בתחומים רבים אך דבר אחד כן היה לנו במשותף: לא התכוונתי לשבת ולהקשיב להרצאה כל כך ארוכה. נראה לי שנרדמתי שוב כשהפעם ראשי נח על זרועו של דראקו.
באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. כנראה כי ישנתי ברכבת וגם באולם הגדול. פנסי אמרה לי שנייה לפני שנרדמה שדראקו הוא זה שסחב אותי לחדרי בתום הארוחה. דראקו, פנסי ובלייז ישנו באותו חדר משלי. בהתחלה דראקו התעקש על כך שקראב וגויל ישנו בחדר שלנו. לא היה סיכוי שהייתי מסכימה לדבר כזה לקרות אז התווכחתי עם סוורוס בשנתי הראשונה. בסופו של דבר ניצחתי בריב הקטן שלנו. אחד הדברים שהצדיקו את היותי בסלית'רין- התווכחות עם פרופסור. אך אני לא האמנתי לזה. בחיים לא אוכל לפגוע במישהו רק כי הוא לא בבית שלי, לא הרגשתי חשובה יותר משאר התלמידים ולא משנה כמה ההורים שלי ניסו לשכנע אותי להתנהג כמותם. לפחות את דראקו הם הצליחו לשכנע.
אם חושבים על זה, דווקא מאוד אהבתי את הגריפינדורים. התיידדתי איתם דיי מהר ורון לא הפסיק להמציא בדיחות על 'סלית'רינית עם לב של גריפינדורית. ככה הרגשתי. ואולי לא גריפינדור, מה עם רייבנקלו? רק לא סלית'רין. הבטתי בירח הלבן הצף באטמוספירה הענקית ובכוכבים הנוצצים בין רקעו השחור של השמים. הלילה הולך להיות ארוך.
"קארה, קדימה לקום."
כשפקחתי את עייני יכולתי לראות את דראקו יושב על מיטתי. חולצתו המכופתרת הלבנה הייתה פתוחה וחשפה שרירי בטן קשים ומושלמים, מכנסו היה פתוח אבל לא העזתי להציץ יותר משנייה. הסטתי את מבטי, סמוקה. "לעזאזל, תתלבש בן אדם!!"
דראקו הבחין בזה שהרגשתי לא בנוח והוא התעכב כך עוד כמה דקות, מחייך חיוך מסנוור. הוא הזיז את ידו עד שנגעה בירכי, מלטפת אותה. "יותר מדיי בשבילך, קארה? אני.." אבל לפני שהצליח לגמור את משפטו הוא נפל על הרצפה בזעקת כאב. "בזיליק, מה לעזאזל?" הנחש שלי הכיש אותו.
"נחש טוב." לחשתי, מלטפת את עורו.
"קארה, זה נחש ארסי." קולו היה מתוח ומפוחד כשהדגיש את המילה האחרונה. לא הייתי רגילה לשמוע אותו כך. התיישבתי על הרצפה ולקחתי את ידו הפצועה של דראקו. הוא ניסה להתנגד אבל אחזתי אותה חזק, לא נותנת לו למשוך אותה ממני. הצמדתי את פי לעורו ומצצתי. יכולתי לשמוע את דראקו משתנק, הוא פחד ולא קלט מה עשיתי. המשכתי למצוץ את הארס מתוך גופו לתוך פי, עייני עצומות. אחרי מספר דקות התנתקתי ממנו, גופו רעד והוא הביט בי. קמתי וניגשתי לשירותים, שוטפת את פי ומצחצחת שיניים, מתפטרת מהארס בפי.
"קדימה, אנחנו נאחר לארוחה." יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת מאחוריי כשדראקו עדיין יושב על הרצפה, המום.
YOU ARE READING
קארה/ kara (הארי פוטר)
Fanfiction°הושלם° פאנפיק על הארי פוטר. קארה מאלפוי, אחותו של דראקו מאלפוי, חווה בעצמה הרפתקה מטורפת בהוגוורדס. הסיפור מתרחש בין השנה החמישית לשישית, הלימודים מתרחשים בחופש. הסיפור הוא רובו לפי הסרטים ולא הספרים ויש כמה שינויים קטנים שהרגשתי שהיו נחוצים לשלמות...
