קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שלושים וארבע

קרני השמש לא הספיקו לצאת וכבר עייני נפקחו. נחלצתי מחיבוקו של דראקו בזהירות, משתדלת לא להעיר אותו. התלבשתי בזריזות ויצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריי. רק לאחר שיצאתי מדלת ה'מלון' הרשתי לעצמי להתמתח ולפהק. השמיים הכהים התחילו להתבהר באיטיות, נותנים לשמש להעיר אותם בקרניה הרותחות.

העקבים שלבשתי השמיעו רעשים דקים בכל פסיעה שעשיתי לעבר המגורים של המורים, אבל פניי לא היו מועדות אליהם כלל וכלל. חייכתי לעצמי, מתרגשת והתחלתי להאיץ את קצב צעדיי.

נהמה נשמעה ברגע שפתחתי את הדלת המובילה לאורוות הסוסים. בקביק דהר לעברי ברגע ששמע אותי. אני בטוחה שאם יכל לדבר הוא היה אומר שהוא שמח לראות אותי, הבחנתי זאת בעיניו. האורווה לא הייתה שם יום לפני, דמבלדור בנה אותה לאחר המשחק של אתמול. אחרי הכל גם להיפוגריפים מותר שיהיה מקום לישון בו.

ליטפתי את פרוותו בתנועות מעגליות איטיות ובקביק לא הפסיק לשפשף את ראשו בכתפי. התיישבתי על הרצפה המלאה בקש וההוא ירד ארצה לידי. "איך ידעת איפה אני?" לחשתי, עדיין מלטפת אותו. "אני מאוד שמחה לראות אותך אבל זה לא סותר את העובדה שאני חייבת לדעת, בקביק. ולמה דווקא אני?"

בקביק כאילו הביט לתוך עיניי. חייכתי, מרגישה מטומטמת שציפיתי לתשובה מהיפוגריף.

"אלא אם כן את מדברת היפוגריפית אני מציע שתפסיקי לדבר עם עצמך, זה דיי מלחיץ." נשמע קול גברי ברקע. היידן הופיע מולי, נכנס לאורווה מהפתח השני שלה.

גלגלתי עיניים. "מה אתה עושה כאן היידן, מה אתה רוצה?"

היידן הצביע על השמיים. "אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה, השעה שש לפנות בוקר. השמש רק עכשיו החליטה להראות את עצמה ואת כבר פה, עירה."

הרמתי את כתפיי. "אני יכולה לעשות מה שבא לי אתה יודע.. ואתה מתחמק מהשאלה שלי."

היידן נאנח, מתקדם לעברי ורוכן ליד בקביק. "אני לא יכול לישון."

"אתה מתרגש מהמשחק של היום?" שאלתי אותו, גבותיי הורצו בהפתעה.

נחרת בוז בקעה מפיו וצחקוק מהיר עקב אחריו. "נראה לך? ממש לא. הטורניר הזה לא מעניין אותי ואני בטוח שאת יודעת את זה."

"אין הרבה דברים שמעניינים אותך."

היידן נתן לי מבט נטרלי, חסר רגשות וכל הבעה. "זה מה שאת חושבת, אה?"

"למה אתה לא ישן היידן?" שיניתי נושא בחדות.

היידן קם, מלטף את גבו של בקביק וגורם לו לקום גם הוא. הבטתי בו, לא מפריעה לו לפעול בחופשיות. היידן לחש משהו באוזנו של בקביק וההוא רכן כך שהיידן יוכל לעלות עליו. הוא הושיט לי את ידו בכדי שהצטרף אליו. "אני בחיים לא ישן." הבטתי לתוך עיניו, מהססת. ברגע שהחלטתי להושיט את ידי בכדי לתפוס בשלו הוא משך את ידו בחזרה וצחק. צחוקו רק גבר ברע שהגבתי לו בפרצוף חמוץ משלי. "מה הייתי נותן כדי שתראי את הפרצוף שלך עכשיו, זה קורע מצחוק."

גלגלתי את עיניי ונאנחתי. ילדותי כל כך. היידן קפץ מגבו של בקביק והתקדם לעבר היציאה שממנה נכנס לאורווה. "בהצלחה במשחק היום, תנסי שלא להפסיד יותר מדי מהר." ובמילים האלה הוא נעלם.

"חתיכת בן..." הקללה נפלטה מפי לפני שיכולתי לעצור בעצמי. בקביק הביט בי כאילו המום ולא מסכים. "מה? הוא ממש מעצבן אותי." ההוא לא נע מילימטר בתגובה למילותיי. נאנחתי וליטפתי אותו פעם אחת אחרונה לפני שיצאתי גם אני מהאורווה, עושה את דרכי לשאר התלמידים שבוודאי יתעוררו בקרוב. "אני כל כך שונאת אותו." מלמלתי, עצבנית.

דראקו התעורר, כשנכנסתי לחדר הוא כבר לא היה במיטתו וזרם המים במקלחת היה פתוח. התיישבתי על המיטה, מחכה בסבלנות שיצא. החדר היה ריק מנפשות, שאר התלמידים יצאו כבר לרחבה שמחוץ למלון בשביל להקשיב להוראות של המשחק הבא. דראקו יצא מהמקלחת, מגבת מסביב למותנו ובמגבת שנייה ייבש את שיערו.

כשדראקו שם לב אליי חיוך הצטייר על שפתיו. "מה אחותי, נהנית מהנוף?"

גלגלתי עיניים, מסתירה חיוך ערמומי משלי. אם רק ידעת כמה. ובמקום זה המילים "משתדלת מאוד שלא להקיא ממנו." יצאו מפי.

דראקו צחק ונכנס בחזרה למקלחת לאחר שנטל חולצה ומכנס מאחת המגירות, משאיר את הדלת פתוחה במקצת בכדי שאוכל לשמוע אותו. "את צריכה משהו, הכל בסדר איתך?"

"איתי הכל בסדר." מלמלתי. "יותר דאגתי בקשר אליך." לא העתקתי את עיניי מהדלת העבה.

"בקשר אליי?" שיערו הבלונדיני בצבץ מהדלת ופניו היו מבולבלות. "הסתבכתי במשהו שאני לא מודע אליו?"

"לא כל כך קשה להסתבך במשהו כשקוראים לך דראקו מאלפוי." דראקו חייך בהסכמה והבחנתי בפניו שרצה לומר מה שנכון נכון אך הוא לא קטע את דבריי וחיכה שאסביר את עצמי. "זה בקשר לאבא... " ברגע ששמע זאת הוא כבר יצא מהשירותים, לבוש בבגדיו אבל רק חצי מסורק. "דראקו, אני מפחדת מה אבא יעשה לך כשתחזור הביתה אחרי כל מה שקרה עם שיין. הוא יכאיב לך. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה..."

דראקו קטע את דבריי כשהתקדם לעברי והניח את שתי ידיו על כפתיי. "אבא לא יעשה לי כלום. דיברתי איתו. הוא שלח לי מכתבים ואמר לי שאני אשמור על זה בסוד אבל אני לא אסתיר ממך דבר." האצתי בו שימשיך, סקרנית. "אבא חושב שצדקתי. הוא לא מתכוון להעניש אותי הוא רק העמיד פנים כי מן הסתם הוא לא יכול לומר לפרופסורים שזה הגיע לשיין. אבא אומר שלא מתעסקים עם מאלפוים ואת יודעת את זה. אין לך מה לדאוג."

הייתי דיי מופתעת, לא חשבתי שאבי יכל לחשוב כמו בנאדם שפוי ולוותר על עונש חמור. כנראה שזה נכון מה שאומרים, תמיד יש פעם ראשונה.

"קארה, המשחק יתחיל בלעדינו. חבל שנפסיד בלי לנסות בכלל."

צחקקתי. "צודק. בוא נפרק לכמה קוסמים את הצורה. אבל לפני זה אולי כדאי שתסיים לסדר את השיער."

דראקו נגע בשערו ורץ לעבר המקלחת, נועל את הדלת אחריו. צחקקתי לעצמי: איזה בחורה הבנאדם הזה.