קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק חמש עשרה

דראקו ישב לצידי. השקט שרר בינינו בזמן שצפינו ברודפים מתאמנים. קסיוס אדריאן ומרקוס התעופפו על המטאטים שלהם כמו טילים המכוונים למטרה מסוימת. והמטרה שלהם הייתה הקואפל. ביקשנו ממיילס להשתתף גם הוא כדי שיהיה להם שומר לעמוד מולם שייתן להם יותר אתגר.

"אולי כשהתקבלתי להוגוורטס?" דראקו כיוון בפעם השלישית את שרביטו כלפי מטה ולחש את המילים 'אקספקטו פטרונום' ובפעם השלישית ברצף, דבר לא קרה. דראקו קילל קללה חריפה וכיוון שוב את שרביטו, מנסה להתרכז ביתר כוח. שוב, שום דבר. "אני לא מבין."

הבטתי באדריאן שמסר את הקואפל לידיו של מרקוס אשר קלע לתוך החישוק האמצעי לאחר שבלבל את מיילס. "אולי זה לא הזיכרון השמח ביותר שלך?" ניסיתי לעזור לו, אך לא משנה כמה ניסיתי: לגרום לדראקו מאלפוי למצוא זיכרון מאושר אינו דבר שקל לעשותו. "מה אם הרגע שקניתָ את המטאטא הראשון שלך? או כשעפת בפעם הראשונה? זה שמח."

הפסקתי לספור את הפעמים בהם שמעתי את אותם מילים והבטתי בו. דראקו התרכז ואמר אותם שוב. הוא החזיר את שרביטו למקום אחרי שנכשל פעם נוספת ומלמל שהכישוף הזה מטומטם. "כישוף זה כישוף. קללה זו קללה. צריך רק להתרכז, לא לחשוב על דבר שמח. זה דביל."

נאנחתי, יודעת עד כמה אחי שנא להיכשל במשהו. החלטתי לשנות נושא לפני שמצבו ידרדר. "אתה בטוח שלא כדאי לנו להוציא את המרביצנים? זה יקשה עליהם למסור את הקואפל ביניהם. תחשוב על זה, שלושה רודפים נגד שומר אחד, נראה לך הוגן?"

דראקו לא הגיב, לפחות לא בדקות הראשונות. "אם מיילס רוצה להיות שומר בסלית'רין הוא אמור לדעת להתמודד עם שלושה רודפים בקלות."

הוא חזר, דראקו המניפולטיבי, הרודף עוצמה וכוח. נאנחתי. "המשחק הזה אמור לאמן את הרודפים, את מרקוס. לא לתת לך את האופציה לסלק את השומר שלנו, דראקו."

דראקו עיקם את אפו ונעמד. "למה את מגינה עליו? הוא.."

"הוא מנסה, הוא עושה את כל מה שהוא יכול לעשות. הוא נותן את המקסימום שלו. אל תשכח שזה רק משחק אימונים." דראקו סינן שזו לא סיבה לפשל ושלוזר הוא תמיד לוזר. גבותיי עלו מעלה אוטומטית ונעמדתי גם אני, ניצבת מולו. "למה אתה נגדו?" צליל שלא הצלחתי לזהות חמק מבין שפתיו של אחי והוא התיישב בחזרה. הבטתי בקואפל שטס מיד אחת לאחרת במהירות האור. "הם באמת מנסים. אתה לא רואה את זה?"

"לנסות זה לא מספיק." עיניים אפורות בהירות הביטו בי.

נשפתי בחדות, מביטה לתוך עיניו. "ואני חשבתי שהשתנת. שהפסקת להיות כמו אבא. שהבנת סוף סוף שלנצח בכל דבר זה לא הכל." צחקקתי בעצבנות. "אני סתם מטומטמת שחשבתי שדבר כזה אפשרי. לא הייתי אמורה להאמין בך." ובמילים הללו התרחקתי ממנו ופניתי לעבר הכיתות. בעודי מתרחקת משם קלטתי במעורפל שדראקו החזיק משהו בידו. מגילה. בלעתי את רוקי כמה שניות לפני שנכנסתי לאחת הכיתות. המכתב שכתבתי לו ליום הולדת היה בידיו והוא התכוון לקרוא אותו.

הדמות הראשונה שראיתי ברגע שנכנסתי לכיתה הייתה פנסי. היא התחילה לדבר איתי ושוב התלוננה על שיעורי הבית ה'לא מוצלחים' שנתנו לנו. צחקקתי ופטפטתי איתה. בלינדה ואיזבלה התערבו לשיחה והתיישבו לצידנו ברגע שהמילים 'חצאית צמודה' יצאה מפיה של פנסי כשדיברנו על פרופסור מקגונגל. להפתעתי צ'ו גם כן התקרבה אלינו והתחילה לדבר איתן. כמצופה מבית סלית'רין, בלינדה ואיזבלה קמו מהמקום והסתלקו משם כאילו צ'ו סחבה איתה מחלה קשה שהחליטה לחלק לעומדים לידה. פנסי לא זזה ממקומה אך היא לגמרי התעלמה מצ'ו. אחזתי בידה של צ'ו והכרחתי אותן לדבר אחת עם השנייה. זה לא נגמר טוב כמו שזה היה אמור להיגמר, לפחות בראש שלי.

התלמיד הבא שקטע את שיחתנו היה קראב. הוא שאל אותי אם אני יודעת איפה נמצא דראקו ואמר לפנסי כדרך אגב שתתבייש בזה שהיא מדברת עם רייבנקלואית. דבריו גרמו לה להתרחק מצ'ו בגועל וגרמו לפרד ולג'ורג' שעמדו בכניסה לכיתה לעקם את אפם. "אני לא יודעת, קראב." מלמלתי, מביטה בגויל שעמד מאחוריו וחיכה גם הוא לתשובה. "אני כמעט בטוחה שראיתי אותו הולך לשירותים." גויל הנהן ומיהר לצאת מהכיתה. לאחר שקראב יצא גם הוא בריצה, התאומים וויזלי התחילו להתרחק גם הם מהכיתה, עוקבים אחריהם ושורקים להם מנגינה עליזה בזמן שדילגו אט אט לעבר השירותים. הנקמה היא תבשיל שאוכלים אותו קר.

הקול הבא שנשמע ברקע היה של רון וויזלי. הוא שאל את הארי והרמיוני לאיפה אחיו הולכים לאחר ששלושתם נכנסו לכיתה. "אני מכיר את האחים שלי ויש להם איזה תעלול גרוע בראש ברגע זה."

הארי לא הביט בי, לא יכולתי לדעת אם ידע שאני נמצאת בכיתה או לא, אך הוא בכל מקרה לא סובב את ראשו לעברי כלל. "הם עוקבים אחרי קראב וגויל בכל מקרה, רון. אל תגיד לי שאתה מרחם על שני אלה." רון מיהר לשלול את הרעיון המטופש והרמיוני צחקה כשתיאר את הדברים שחשב שאחיו יעשו לשני הסלית'רינים המסכנים.

"הם ינעלו אותם בתוך השירותים. לא, הם יכניסו חומר מסריח לשירותים ואז ינעלו אותם בשירותים. לא, הם.."

בעודי מביטה בהם, מאזינה לשיחות מסביבי ומצחקקת בלחש, שדה הראיה שלי הפך לשחור אפל בתוך רגע. צחקקתי ותפסתי בידיים שנחו על עיניי, מנסה להזיז אותם ולראות של מי הן שייכות. הדמות שעמדה מאחוריי לא אמרה דבר והמשיכה לכסות את עיניי בדממה מוחלטת. "בלייז." ניחשתי. כשהידיים לא זזו ממקומם ניסיתי לחשוב מי עוד יכל לעשות זאת. "אלינה? פגמה?" ניסיתי להזיז את ראשי ושמעתי צחקוק מאחוריי. "אייס?" הידיים שנחו על עיניי נעלמו ובמקומם הופיעו הפנים של אייס מול עיניי. צחקקתי וחיבקתי אותו חזק, כל כך שמחה לראות אותו.

כמה תלמידים מבית סלית'רין נגעלו ומלמלו שזה לא נורמלי. תלמידים מבתים אחרים הביטו בנו רק שניות אחדות ומיהרו לחזור לעיסוקם. "איך את מרגישה היום, נסיכה?"

גלגלתי עיניים והכיתי את זרועו. "אל תקרא לי ככה. דרך אגב.." התקרבתי לאוזנו בכדי ששאר התלמידים לא יוכלו להאזין לשיחה. "תודה על המתנה, היא נפלאה."

אייס חייך, מסופק וליטף את זרועי. "בכיף. הא וקארה..." עיניו נחו על דלת הכיתה לכמה שניות. "אחיך קורא לך." הרמתי גבה, ואז עוד אחת. לא בגלל שהייתי מופתעת מזה שהוא קורא לי לאחר השיחה שהיתה לנו הבוקר אלא מהעובדה שהוא דיבר עם אייס. וואו, זו התקדמות דיי טובה. "הוא מחכה לך בחדר שלכם." לאחר שאמר את המילים הללו וקמתי במקומי החלטתי לומר לו כמה הופתעתי שלדראקו דיבר איתו ישירות. אייס צחק ודחף אותי מחוץ לכיתה. "לכי אליו לפני שהוא יתחרט על זה ולא יפנה אליי יותר."

"כאילו שזה אכפת לך בכלל." הוצאתי לו לשון ורצתי לעבר בית סלית'רין.