קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק ארבעים ושמונה

כדוריי הצ'י זהרו באורות של כחול וורוד, כאילו שלא ידעתי שאנחנו בצרות עכשיו. "אקספקטו פטרונום." הזאב שלי שוב הופיע. ידעתי שהוא לא יוכל לעשות הרבה אבל לפחות הוא דחף וארחיק את הסוהרסן מדראקו. הסלית'ריני שכב על הרצפה הקפואה ללא תזוזה. התיישבתי לידו ולקחתי אותו לתוך זרועותיי. "דראקו, בבקשה.. תתעורר." אבל לא משנה כמה התחננתי, הוא לא פקח את עיניו.

הפטרונוס שלי שוב הובס. דמעה זלגה על לחיי בזמן שהסוהרסן שוב עשה את דרכו לעברי. לא יכולתי לעשות דבר בכדי להגן על עצמי או על הגבר שאהבתי, הרגשתי חסרת עונים.

"קלאוס פורבס!!" הצעקה בקעה מהקצה השני של הטירה. דמבלדור היה שם, קורה לסוהרסן בשמו ומסיח את דעתו. זה עבד. הסוהרסן, כאילו שכח מאיתנו, הסתובב לעבר הפרופסור והתחיל לרחף לעברו. באותו הרגע הוצאתי את הבקבוקון הזהוב מכיסי ושפכתי את נוזלו לתוך פיו של דראקו. הוא יהיה בסדר, הוא חייב להיות בסדר. קלאוס התקרב לאלבוס אך ההוא לא זימן את הפטרונוס שלו בכדי להגן על עצמו. צפיתי בנעשה ללא מעש, יושבת ומחבקת את דראקו על הרצפה.

אייס הופיע בשדה הראיה שלי. הוא עף על המטאטא שלו מעל הפרופסור וכנראה חיכה שהסוהרסן התקרב אליו מספיק. קלאוס פורבס, מלא שנאה לעבר אלבוס דמבלדור, לא שם לב בכלל לבנו המתעופף עכשיו מעל ראשו,. אייס פתח את המבחנה עם הדם בתוכה ושפך אותו עליו ברגע שהצליח להתקרב אליו מספיק. מהסוהרסן בקעו קולות מחרישים ומקפיאים דם והוא התחיל להימס לנו מול העיניים. עצמתי את עיניי חזק, לא רוצה להביט בגועל שהתרחש מולי. דראקו זז גם הוא. "איכס, מה לעזאזל, למה אני רואה את זה?" הוא מיהר לכסות את עיניו. צחקקתי וחיבקתי אותו חזק. לאחר שהקולות המבועתים פסקו, דראקו הביט בי. "אני מנחש שניצחנו?"

הנהנתי ונישקתי את שפתיו בעדינות. "והכל בזכותך, גבר אמיץ ומטומטם."

לאחר המוות האמיתי של אביו, אייס אמר שהוא בסדר גמור. הוא אמר שהחשיב אותו כאבא עד שאימו מתה, מאז הוא התייחס אליו כאל מת בעצמו. ולאחר השיחה הזאת, חזרנו לשגרה. השבוע האחרון של הלימודים כבר התחיל.

אלבוס דמבלדור קרה לי למשרדו. "מה הוא רוצה עכשיו?" נאנח דראקו שבדיוק ישב וחיבק אותי בזרועותיו בזמן שהכנתי שיעורי בית.

"אני לא יודע, הוא פשוט קורה לקארה." אמר לו רון בפעם השנייה.

"אני מגיעה." נחלצתי מחיבוקו של דראקו ומיהרתי לעבר המשרד של המנהל.

"רצית לראות אותי, אלבוס?" דמבלדור עמד שם, עדיין מחויך.

"כן, קארה. יש כמה דברים שרציתי לומר לך." התיישבנו באותן הספות הנוחות ונתתי לו לדבר. "לאונרד מאלפוי היה תלמיד מוכשר מאוד. הוא היה אהוב על כל הסלית'רינים מסביבו והיה עתיד לגדולה. "חייכתי, רציתי לדעת יותר על הוריי אז שעת הסיפור ההיא באה לי בזמן טוב. "אבל אני הכי התחברתי לקרוליין. היא לא הייתה תלמידה מבריקה במיוחד, היא קיבלה ציונים ממוצעים ועוברים, אבל היה לב זהב. קרוליין הייתה האישה הכי נדיבה וחממת לב שזכיתי להכיר בכל חיי, קארה. יש לך מלא מזל שהיא אמא שלך."

"הייתה." חידדתי. "היא הייתה אמא שלי."

"היא עדיין אמא שלך, ותמיד תהיה. לא משנה איפה היא או איפה את, אמא זאת אמא." הוא חייך אליי. "ההורים שלך היו הזוג הראשון בהיסטוריה שחיבר אישה גריפינדורית וגבר סלית'ריני ועכשיו אני מבין למה. המצנפת באמת לא ידעה לאן לשים אותך. יש בך חריפות, ערמומיות ושאיפות מדהימות בגודלן, שהן המידות הנחוצות להיות בסלית'רין. לאומת זאת את אמיצה ונועזת כמו גריפינדורית אמיתית. אני יכול להבין את הבלבול." פרופסור דמבלדור חייך אליי חיוך חמים. "אז יש לי הצעה בשבילך: את תוכלי לבחור בעצמך הפעם אם לחזור להיות סלית'רינית כפי שהיית בתחילת השנה או להמשיך להיות גריפינדורית כפי שאת עכשיו. את ההחלטה הזאת את תעשי ביום של המבחנים. תכנסי לאולם בו כולם נבחנים ותלכי לשבת בבית בו תבחרי להיות וככה אדע את בחירתך. אבל תבחרי טוב, כי לא אתן לזה לקרות שוב. זו הזדמנות מיוחדת שתקרה פעם אחת בלבד, את מבינה?"

הייתי מדי המומה בכדי לומר כן אבל לפחות הנהנתי לעברו. אוכל לבחור לחזור לסלית'רין ולבלות את הזמן שלי עם דראקו. לא האמנתי שזה באמת קרה. "תודה רבה פרופסור." הודיתי לו כמה וכמה פעמים ולאחר מכן יצאתי ממשרדו, מחפשת אחר דראקו בכדי להודיע לו על ההצעה המדהימה שקיבלתי.