נאנחתי, פוקחת עיניים ומביטה על הרכבת הענקית שהולכת לקחת את כולנו לעוד תקופה של קסמים בהוגוורטס. דראקו לא חיכה לי, הוא התקדם כל כך מהר לעבר הכניסה לרכבת מספר תשע ושלוש רבעים שכמעט הספיק להעלם מעיני כשמצמצתי.
גררתי את רגליי אחריו, מכריחה את עצמי לפנות אל הקרון של סלית'רין. התיישבתי לידו, מניחה רגל על רגל ומביטה אל מחוץ לחלון. לפעמים היה לי קשה לעכל את זה שאנחנו אחים. אני כל כך שונה ממנו. שיערי השחור ברובו והנהפך לבלונדיני בקצוות היה הפרט הראשון שהבדיל אותי מהמשפחה שלי. הפרט השני היה עיניי האדומות והפרט השלישי היה האופי שלי. ושמחתי שזה היה המקרה. עצמתי את עיני, נותנת לזכרונות הפחות נעימים של יום האתמול לעלות בחזרה אל מוחי;
"זה הכל באשמתך." צעקתי כל כך חזק שהרגשתי את מייתרי קולי רועדים.
"תסלחי לי." הוא השיב, לא בטון מתנצל. שנאתי את הרוגע שהיה בקולו וניסיתי גם אני להשתוות אליו. מזווית עיניי הבחנתי בידו נסגרת על ידית שרביטו הלבן.
"אתה הולך לכשף אותי עכשיו? אולי פשוט תגיד אבדה קדברה ונגמור עם זה?" הבנתי שתנועתו החטופה הייתה רק תוצאה של אינסטינקט חסר חשיבה כשידו התרחקה משרביטו בבהלה ברגע שהמילים יצאו מפי.
"את יודעת טוב מאוד שאני לא הולך לפגוע בך, קארה."
גלגלתי עיניים, לוקחת את שרביטי מהשולחן השחור המגולף וניגשת לדלת, משאירה את אבא שלי בתוך החדר הרחב לבדו.
נער בלונדיני, גבוה, חטוב ובעל עיניים אפורות עמוקות חיכה במסדרון, גבו שעוּן על הקיר השחום של הטירה. מבטו מופנה אליי ברגע שיצאתי מהחדר. המשכתי להביט בו שניות ארוכות ולאחר מכן פניתי ללכת לכיוון חדרי שבקומה העליונה. נכנסתי ישר למיטה, מכסה את עצמי בשמיכה העבה ושקעתי בשינה עמוקה כמעט מידית.
בבוקר אני הערתי את דראקו ואכלנו ארוחה משפחתית. השולחן היה גדול מדי ומלא בכמות אוכל שיכלה להאכיל עשרים איש, לא ארבעה.
לוציוס התעצבן על דראקו שהוא חייב ללמוד להתעורר בעצמו, והוא התעצבן עליי שארזתי את המזוודה שלי לבד במקום להעזר במשרתים. משרתים כמו דובי שרק רוצים להיות חופשיים מהגיהינום שהם חיים בו.
נחש ארוך ושחור נכרך סביב זרועי, קוטע את מחשבותיי ומחזיר אותי להווה. עורו הדביק היה מעוטר בפסים אדומים שהשוו לו מראה מסוכן ומפחיד. חייכתי, מלטפת את ראשו בעדינות "היי בזיליק." חיית המחמד שלי אהבה ליטופים, עם כמה שהיא נראתה מאיימת.
כשסוף סוף היישרתי את המבט, קלטתי שקראב וגויל ישבו מולנו. גויל לא הפסיק להסתכל עליי ולבחון את גופי מעלה מטה. מי היה חושב ששני אלה יבואו לבית הספר בחופש? נשפתי בבוז, מתעלמת מהמבט הנפגע שהוא שלח אליי בעקבות כך.
כן, זאת לא הייתה עוד שנה רגילה בהוגוורטס, הלימודים שהיינו בדרך אליהם התקיימו החופש הגדול. הסיבה היחידה לכך שדמבלדור החליט לערוך לימודים אפילו בחופש היתה סוף שנה שעברה. לא היו מבחנים, לא יכולנו להשלים אותם בשנה השישית אז הוא החליט שעדיף לערוך את כל המבחנים בחופש.
מזווית עיניי ראיתי שבלייז זאביני סימן לי לבוא לשבת לידו אז זה בדיוק מה שעשיתי. "נתראה בבית הספר, דראקו." לא חיכיתי לשמוע את תגובתו והתקרבתי למושבו של בלייז. "איפה אֶייס?" הייתה זו השאלה הראשונה ששאלתי אותו ברגע שהתיישבתי במושב שמולו.
"כנראה רחוק יותר ברכבת, עם הבית שלו. אבל אל תדאגי, הוא אמר שהוא בטוח יבוא. ושלום גם לך." חייכתי, שמחה לראות את בלייז ולשמוע שאייס ברכבת גם הוא.
"סורי.." התחלתי להתנצל כשקול שונה קטע את דבריי.
"מצטער, לא התכוונתי לגרום לכם לחכות לי." הקול העדין והיפה שחיכיתי לשמוע מאז תחילת החופש נשמע ברקע. מולי התייצב נער בן שש עשרה בעל שיער חום ובלונדיני ועיניים כחולות, לבוש בתלבושת אחידה כמו כל תלמיד אחר ברכבת, צעיף כחול וברונזה מסביב לצווארו, הסמל של רייבנקלו. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. מהרגע שנגעתי בו לא התכוונתי לעזוב אותו. אייס צחק, "גם אני שמח לראות אותך, קארה." ידיו ליטפו את שיערי וגבי בזמן שהוא חיבק אותי בחזרה. "את יודעת עד כמה אני הייתי מתנגד לחזור ללימודים, ועוד בחופש. חזרתי רק בשבילך. כדאי לך מאוד שלא אתחרט על זה."
הנסיעה הייתה ארוכה, בלייז ואייס לא הפסיקו לדבר על קווידיץ' שחמט ועוד ואני? נרדמתי. הנחתי את ראשי על חזהו של אייס ולפני שנרדמתי יכולתי להרגיש את ידו מלטפת את פיניי בזהירות. אנחנו בדרך לבית הספר בימות החופש, והרכבת מלאה בתלמידים שאשכרה רוצים ללמוד בחופש. מי אמר שמכשפים לא משוגעים?
YOU ARE READING
קארה/ kara (הארי פוטר)
Fanfiction°הושלם° פאנפיק על הארי פוטר. קארה מאלפוי, אחותו של דראקו מאלפוי, חווה בעצמה הרפתקה מטורפת בהוגוורדס. הסיפור מתרחש בין השנה החמישית לשישית, הלימודים מתרחשים בחופש. הסיפור הוא רובו לפי הסרטים ולא הספרים ויש כמה שינויים קטנים שהרגשתי שהיו נחוצים לשלמות...
