קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק עשרים ושמונה

פקחתי עיינים. רון והרמיוני ישבו מולי, שניהם רדומים. צמצמתי את עייני. איפה אני? התמתחתי בכדי להכריח את עצמי להתעורר. לקחו לי פחות או יותר עשרים שניות בכדי לקלוט שישבתי על מושב רכבת. הארי צמצם את עיניו והתרווח בכורסא הנוחה. "היפיפייה הנרדמת התעוררה, כמעט הלכתי לקרוא לאייס שיעיר אותך עם נשיקה..."

"למה אנחנו ברכבת?" קטעתי את דבריו בלחישה.

הארי נראה מופתע והוא זקר גבה בבלבול. "את לא זוכרת?"

"גייל!" קטעתי את דבריו בשנית, נזכרת באירועים שקרו ערב לפני.

הלילה הקודם

כעשר דקות לאחר שפרופסור סנייפ הלך לדרכו אייס היידן ודראקו הביטו בגופה חסרת חיים שרויה על רצפת הטירה בקומה השנייה. דמבלדור היה השלישי שהגיע ל"זירת הרצח" אחרי הארי פוטר ואחריי.

לאחר שאייס ברח מהדירות כמו גנב, לא הצלחתי לישון. הערתי את הארי וביקשתי ממנו לבוא איתי לחפש אותו. מי ידע שהחיפוש אחריו יוביל אותנו לתלמיד סלית'ריני מת? בוודאות לא אני.

"הסוהרסן לא תקף אותנו הפעם." אחי פתח את פיו בכדי לשבור את הדממה המעיקה.

"סוהרסן? " התקרב אליו דמבלדור.

"כן. ראינו סוהרסן מרחף מעל גייל כשהגענו אבל הוא הסתלק עוד לפני שהפסקנו לשלוף שרביטים." היה זה אייס שדיבר הפעם.

"אנחנו שלושה, אולי הסוהרסן הבין שזה חסר סיכוי בשבילו והסתלק?"

אלבוס דמבלדור החוויר למשמע דבריהם. "חמישתכם לכו לבתים. תעירו את התלמידים ותגידו להם להתארגן, אנחנו יוצאים בעוד שעה בדיוק." כשלא זזנו, מבולבלים, דמבלדור המשיך בדבריו ביתר עקשנות. "לחדרים. קדימה לארגן מזוודות ובגדים לשבוע, אין לנו זמן לבזבז. אני אטפל במר ספאר. לכו."

עכשיו

תפסתי את ראשי בחוזקה בשני ידיי. "לא, אני חלמתי את זה. בבקשה תגיד לי שזה היה חלום. גייל ספאר מת? גייל, ההוא שנהג לצחוק עלי מול כל הכיתה, הבחור הדביל שהתווכח עם דראקו כדי שיכניס אותו לקבוצת הקווידיץ', הוא מת?" הארי שתק שניות ספורות ולאחר מכן הניח את ידו על כתפי, שקט. "אבל..." הצלחתי למלמל. "הוא לא יכול פשוט למות ככה."
דלת התא נפתחה בפתאומיות. דראקו עמד בפתח. הוא גלגל עיניים ועיווה את פיו כשראה את ידו של הארי מונחת עלי. לאחר שהתפקס שוב, דראקו ניגש אליי והתיישב לידי, גורם לי להניח את ראשי על כתפו בזמן שליטף את שיערי בעדינות. "אני מצטער." לחישותיו היו עדינות בדיוק כמו מגעו.

עצמתי את עיניי, נרגעת באיטיות, מכריחה את עצמי לא לבכות. "קארה." דראקו דיבר שוב. "גם אתה פוטר." הוא פנה עליו אך לא התכוון לסובב את מבטו לעברו. "דמבלדור דיבר איתי, הוא מתעקש על זה שלא נספר לאף אחד מה קרה לגייל. הוא אמר שזה יהרוס לכולם את הטיול ושעדיף שיאמר להם ברגע שנחזור. עד אז.."
הנהנתי באיטיות, רואה את הארי מהנהנן בתורו ומסכים להוראותיו של המנהל.

"גם אפריל והקבוצה שלה הצטרפו לטיול, אם אפשר לקרוא לזה טיול אחרי מה שקרה." מלמלתי.

"מן הסתם. דמבלדור לא היה משאיר אותם בהוגוורטס כשהוא יודע שיש שם סוהרסן שמסתובב בטירה בחופשיות. אני בטוח שהוא מינה קוסמים שיחפשו ויסלקו את הסוהרסן ארחק מהטירה ולבינתיים הוא לא ייתן לאפריל ולשאר התלמידים שפעלו נגדנו אתמול להשתתף בתחרויות." אמר לי דראקו בקול עדין.

הנסיעה הייתה דיי ארוכה אך לא ציפיתי שלאחר שהרמיוני תתעורר ותתמתח היא תצרח כמו משוגעת. "הרמיוני?" התעורר רון בבהלה. הארי ניגש אליה ואחז בכתפה הוא שאל אותה אם היא בסדר כמה וכמה פעמים אך לא היה נראה שהיא שומעת אותו. מבטה היה מבולבל, היא תפסה חזק בזרועותיו של הארי ואימצה אותו לחיבוק מוחץ. הארי לא התנגד אך אני בטוחה שהוא תהה בדיוק כמוני מה עובר על הבחורה. הרמיוני הסתכלה עלי ורמזה בדיסקרטיות שאני אסתכל על החלון.

כשסוף כל סוף הפניתי את מבטי לחלון התא הרחב מצמצתי שלוש פעמים ברצף כדי להיות בטוחה שאני לא הוזה. בקביק? ההיפוגריף של האגריד ריחף לידנו כאילו רץ לצד הרכבת המאיצה בן רגע לרגע. דראקו אחז בזרועי ומשך אותי אליו. "מה הדבר הזה עושה כאן?"

"אני לא יודעת." לחשתי, מושכת את ידי. "אני באמת לא יודעת, דראקו. אין לי מוש..."

"מה קורה כאן?" הייתה זאת פרופסור מקגונגל שמיהרה לתאינו וקטעה את דבריי לאחר ששמעה את צעקותיה של הרמיוני. החוורתי כמו סיד. אסור לה לראות את בקביק. אך ברגע שהסטתי את מבטי בכדי להביט בחלון בפעם השלישית להיום, הוא לא היה שם. "אני לא אחזור על עצמי שוב, מה קורה כאן? למה הייתה הצרחה הזאת?" הרמיוני שחררה את הארי והתנצלה מול הפרופסור שכנראה חלמה חלום רע ונבהלה ללא צדק. הרמיוני לא רצתה שהארי יראה את בקביק, הוא יזכיר לו את סיריוס. עבודה טובה, גריינג'ר. "מיסטר מאלפוי אני סבורה שהינך מודע לעובדה שזהו לא התא שלך. הסלית'רינים יושבים בקרון האחורי. לך לבית שלך מיד."

דראקו הביט בי כרוצה לדבר על מה שראה. "לך, נדבר אחר כך. אנחנו עוד מאט מגיעים בכל מקרה, נכון פרופסור?" מקגונגל לא ענתה, היא רק המשיכה להצביע לכיוון האחורי של הרכבת. אחי נאנח ויצא מן התא.

ברגע שמקגונגל נעלמה מהעין ניגשתי אל החלון וחיפשתי את בקביק. הוא לא היה שם, לא מרחף בשמיים לידנו ולא ארחק בהרים שסובבו אותנו. נאנחתי והתיישבתי בחזרה על המושב, מרגישה את עיניהם של הארי ורון המבולבלים נעוצים בי ומנסים להבין את פשר מעשיי. מה לעזאזל קורה כאן?