קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שלושים ושש

"מי לכל האזעזלים אתה חושב שאתה?"

לא יכולתי יותר לשלוט בכעס שלי והתפרצתי לחדר של אחי בזעם. דראקו רק עמד שם, מופתע לראות אותי. הוא היה לבדו בחדר וזה הסביר את העובדה שהוא היה לבוש אך ורק בבוקסר שחור צמוד ושרוולים של חולצה כהה היו לבושים על ידיו. הפרעתי לו להתלבש.

הסמקתי ועצמתי את עיניי, הולכת אחורנית בכדי לצאת מהחדר. "סליחה סליחה סלי.." דרכתי על משהו, לא יכולתי לראות מה כי עיניי היו עצומות אך איבדתי את שיווי משקלי בעקבות כך.

במקום להרגיש כאב בעקבות התעקלותי בקרקע נחתתי על משהו רך יותר ועייני נפקחו באחת. "איה..." דראקו מלמל. הוא שכב מתחתיי, זרועותיו תופסות את שלי. הוא הסתכל עליי במבט דואג, לא שם יותר מדי לב למכה שקיבל ממני. "את בסדר?"

זה היה אחי והוא דאג לי אבל לא יכולתי שלא להסמיק מחוץ לכל שליטה כשקלטתי שבכדי לתמוך בעצמי ידיי נחו על חזהו החשוף. בלי לחשוב פעמיים, והייתי אמורה לחשוב פעמיים, משכתי את ידיי ממנו. תנועה זו רק גרמה לי ליפול עליו עוד יותר, פניי היו טמונות בצווארו לפני שיכולתי לעצור את נפילתי. "סליחה, סליחה, סליחה, סליחה.."

דראקו רק צחק והתיישב, גורם לי ללכת אחורנית עם גופו ולשבת בחיקו. "את יכולה להסביר לי מה את עושה בדיוק?"

לחיי האדימו כל כך שיכולתי להרגיש אותן שורפות. הזדרזתי לעמוד על רגליי וניקיתי את בגדיי בידי בכדי לא להראות עד כמה אני נבוכה. "הממ.. ששום דבר. תשכח ממזה." גמגמתי, עושה את דרכי במהירות מחוץ לדלת, טורקת אותה מאחוריי.

נאנחתי, מביטה בשמיים הכחולים בזמן ששכבתי על גבו של בקביק עם פניי כלפי מעלה. אייס עדיין ישן אבל זה נראה לי הגיוני מאחר ועברו רק שעתיים מאז שלקחתי אותו לחדרו. עצמתי את עיניי, חושבת על המשחק השלישי. אני לא מאמינה שפגעתי באייס. נאנחתי שוב אך הפעם אנחה נוספת הצטרפה לשלי. התיישבתי בבת אחת, מחפשת את מקור הקול. "על מה את נאנחת בדיוק? אמרו שהמשימה הבאה תהיה רק בעוד יומיים. הרווחנו קצת חופש. זה לא נחמד?"

גלגלתי עיניים. "למה אתה תמיד פה כדי להציק לי כשיש לי דקה של שקט, היידן?" היידן התקרב לעבר בקביק וההוא התיישב על הקרקע, איתי עדיין על גבו. "כישפת אותו או משהו?" הסתכלתי עליו מתיישב מול בקביק ומלטף את פרוותו.

"אני אוהב חיות והן אוהבות אותי בחזרה." ענה בפשטות, לא מסובב אליי את מבטו.

הרמתי גבה, מופתעת. "יש מזל שחיות אוהבות אותך כי אני דיי בטוחה שזה לא המצב של בני האדם." היידן צחק בתגובה. חייכתי. "אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני שומעת אותך צוחק ככה."

"אל תגזימי." עיניו סופסוף פגשו בשלי. "אני צוחק מלא."

"לא, אתה מתבדח הרבה ואתה צוחק על אנשים הרבה. אבל צחוק אמיתי וטהור זו פעם ראשונה שאני שומעת."