קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק חמש (חלק ב)

הצליל שאני הכי אוהבת בעולם נשמע ברקע- הצלצול להפסקה. קמתי ונגשתי לדלת באיטיות. ברגע שיצאתי מהכיתה התחלתי לרוץ לעבר בית רייבנקלו. אייס ואני קבענו להיפגש אחרי השיעור ולבלות יחד את אחר הצהריים. הקישוטים בצבעי הכחול והברונזה הופיעו על כל הקירות שמסלולם הובילו לתמונה הגדולה במרכז החדר. חיכיתי לידה, זה היה מקום המפגש.

דקות אחדות מאוחר יותר נשמעו צעדים. הסתובבתי לעבר התמונה, מחכה שהיא תפתח, אך זאתי לא נענתה לרצוני. סובבתי את ראשי, מביטה מאחוריי. "דראקו?" אחי עמד כמה מטרים מאחוריי, מבטו שקוע בי. הוא היה שם לבדו, ציפיתי לראות את קראב וגויל עוקבים אחריו אך הם לא הופיעו. "אתה צריך משהו מהרייבנקלואים, דראקו?"

"ואת?" הוא התקדם לעברי. "את צריכה משהו מהם?"

העברתי את ידי בשערי, עוצמת את עיניי. "דיברת עם סנייפ?"

דראקו נעצר במקומו ומצמצם את עיניו. "איך סנייפ קשור לזה?"

ברגע זה התמונה זזה מציריה מאפשרת לאייס לצאת מתוך בית רייבנקלו. הוא נעצר כשהבחין בדראקו, מבטו נדד מאחי אליי. היה ברור לפי הבעתו ששאל את עצמו מה הוא עושה כאן. אייס התקרב אליי והניח את ידו על כתפי. "הכל בסדר פה? אנחנו יכולים ללכת, קארה?"

"כן." מלמלתי, עדיין מביטה באחי. "אפשר ללכת."

"למה הוא היה שם?" אייס נשמע מודאג. הוא שכב על הדשא, מבטו נח על השמיים.

שאלתי את עצמי את אותה שאלה במשך עשר הדקות האחרונות אך לא הצלחתי לחשוב על סיבה מוצדקת להיותו ליד בית רייבנקלו לבדו, ועוד כשפרופסור סנייפ לא אמר לו דבר עליי ועל הרייבנקלואים. "היה משעמם לו, הוא סתם עקב אחריי. מה רצית להראות לי?" הסתכלתי עליו מלמעלה.

אייס התיישב, מביט לצדדיו. "את מבטיחה לא לומר מילה?" מבטו היה מפוחד קצת.

"הממ..." צמצמתי את עיניי, מבולבלת. "כן, ברור." ידיו אחזו בכתפיי במהירות הבזק והוא סיבב אותי עד שגבי התנגש ברצפה. אייס היה מעליי, מסתיר את קרניי השמש השוקעת. הבטתי בו, מבולבלת. עיניו פגשו בשלי בזמן שהן החליפו את צבען לאדום כהה. שיניו הקדמיות התחדדו והפכו לניבים למול עיניי. ידו התקרבה לפי, כנראה כדי לחנוק את הצרחה שאיימה לצאת מגרוני אך לא יצאה. ידו נעצרה באוויר והוא הביט בי, מבולבל. חייכתי "ערפד, הא?"

"את לא מפחדת?" הוא לחש. גופו רעד במקצת, כנראה בגלל שהיה מאוד לחוץ מתגובתי. "אני יכול להרוג אותך בשנייה אם אני רוצה. ואת לא מפחדת?"

משכתי בכתפיי, "אם היית רוצה להרוג אותי, לא הייתי פה."

אייס הרים גבה, חיוך מקסים בתוספת ניבים הופיע על פיו. "את חכמולוגית קטנה, את יודעת את זה?" התיישבתי, מביטה בעיניו. "את יודעת, חשבתי שגם את ערפדית." כשהבחין בהבעה על פניי הוא חייך שוב, מסביר את עצמו. "העיניים שלך. הן אדומות, קארה."

"הא... כן. אין לי מושג מאיפה זה בא אז אל תשאל אותי. ולא אני לא ערפד. אני לא שותה דם. צ'ו הייתה מתחרפנת." אייס צחק. צחוק אמיתי וטהור שלא שמעתי זמן מה. חוץ מהניבים שבצבצו מעבר לשפתיו המלאות ולעיניו האדומות לא הבחנתי בדבר שונה אצלו. הוא היה האייס שתמיד הכרתי. לא מפלצת רעה או רוצח סידרתי. אייס התכווץ והחזיק את ביטנו בחוזקה. "אתה בסדר?"

"לא יכלו לדעת שאני ערפד בבית הספר." הוא מלמל, קולו חלש. "אז לא יכולתי לאכול."

"אכלת בארוחה. איתנו."

אייס צחק שוב והביט בי. "אני מצטער לומר לך אבל יש לכם אוכל דוחה במיוחד." הרמתי גבה והוצאתי לו לשון.