קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שמונה חלק ב

"נעלמת. לא הצלחתי למצוא אותך."

אלה היו המילים היחידות ששמעתי לפני שחיבוק דוב ענק עטף את גופי. חייכתי, מחבקת אותו בחזרה. היינו בכיתה של פרופסור מקגונגל הריקה אחרי שביקש לדבר איתי. "אני פה עכשיו. הכל בסדר, הארי." הילד שנשאר בחיים התרחק ממני, מניח את ידו על כתפי.

"קארה אני מצטער.." שמעתי אותו ממלמל ובשנייה הבאה ראיתי את שרביטו בידו, מכוון אליי. לא הספקתי לומר דבר וכבר מילת הכישוף יצאה מפיו. "לגילימנט." הארי נכנס לתוך ראשי, הוא חיפש משהו ואני לא הצלחתי להתנגד. צעקתי כשהזיכרונות של המוות של סיריוס הופיעו בין כל האחרים. הוא ראה את בקביק שהגיע לביתי מוקדם יותר, את המריבה שהייתה לי עם דראקו ועם אבי, הוא נכנס לחלומות שהיו לי בלילות והתכוון לראות יותר מכך.

"פיניט." המילה יצאה מפיו של נער שניצב מאחוריי, שרביטו מכוון לעברו של הארי והכישוף שלו הופסק. יד נכרכה מסביב מותני ותמכה בי שלא אפול ארצה בזמן שניסיתי לחזור לעצמי. "ירדת מהפסים, פוטר?" עיניי התרחבו כשהבנתי של מי הקול. עיניו של הנער הבלונדיני שהחזיק בי הצטמצמו בכעס.

"דראקו, זה ביני לבין קארה. תלך מכאן, ועכשיו."

דראקו הרים גבה, זז הצידה בכדי להשעין אותי נגד הקיר. הוא עדיין אחז בי ושרביטו פנה לעברו של הארי. "אתה צוחק עלי? אתה נכנס לתוך הראש של אחותי. אתה פוגע בה, ומצפה שאני פשוט אלך כאילו כלום לא קרה?"

"אתה לא מבין." הארי מלמל לפני שזרק קללה לעברו של דראקו. "אימפדימנטה."

אחי נזרק לאחור ונפל ארצה. לא הספקתי להגיב לפני שהארי ניצב מעליו, שרביטו נעוץ על חזהו. דראקו ביצע כישוף אבל לא על הארי או על עצמו, אלא עליי. "פרוטגו." הכישוף היגן עלי מכל כישוף שהארי יכל לזרוק עלי.

הארי קילל בשיניים חשוקות והתכוון לקלל את אחי בקללה נוספת. "פטריפיקוס טוטלוס." הופתעתי לשמוע קול נוסף אומר בדיוק את אותן מילים שאני אמרתי יחד איתי. סובבתי את ראשי, מביטה בפרופסור סנייפ בפתח הדלת. הארי הפסיק לזוז. הוא היה קפוא בזמן. ידיי רעדו ושרביטי נפל מידי. דראקו נעמד ותמך בי שאקום גם אני. פרופסור סנייפ הביט בשלושתנו. "יש לי שיחה ארוכה מאוד עם שלושתכם. מוביליקורפוס." הוא אפשר להארי לחזור לעצמו ולקח ממנו את שרביטו, מורה לנו ללכת אחריו למשרדו.

"אני מאוד אוהב להשתמש בשיקויי האמת שלי אז אם זה לא יצליח בלעדיו אנחנו אכן נשתמש בו. מובן פוטר ומאלפוי?" הארי דראקו ואני הנהנו. סנייפ עמד מולנו בזמן שישבנו על הכיסאות שבתוך משרדו. "מה קרה שם?" השאלה הופנטה אל דראקו והארי כי הוא ראה אותם נלחמים אחד נגד השני.

דראקו הביט בהארי בזמן שההוא בלע את רוקו. "זה הכל באשמתה." הארי הביט בי בעיניים רותחות מכעס. סנייפ נעמד מולו מפציר בו להסביר את עצמו. אגרופיו של הארי נקפצו. "היא לא אמרה לנו. אם היא הייתה אומרת לנו..."

"מה?" דראקו נעמד וקטע את דבריו של הארי. "אין לך מושג מה אתה אומר. פרופסור, אני הייתי שם. הוא תקף את קארה משום מקום. היא לא עשתה לו שום דבר."

"תסתום דראקו, אין לך מושג מה אתה אומר." זה היה תורו של הארי לקטוע את דראקו. "קארה ידעה שסיריוס הלך למות אבל היא לא אמרה לאף אחד. אם היא הייתה אומרת למישהו..." הארי בלע את רוקו וניסה שוב. "אם היא הייתה אומרת למישהו, יכולנו למנוע את זה."

נשמתי בחדות. "איך את יודע?"

סנייפ נראה מופתע בדיוק כמוני. היכולות המיוחדות שלי היו סוד מוחלט. סנייפ ודמבלדור היו היחידים שידעו עליהם. דראקו הביט בנו, מבולבל. "קארה לא ידעה, איך היא הייתה יכולה לדעת? נכון שלא ידעת.." הוא נעצר כשהבחין במבטי. "קארה?"

בלעתי את רוקי שוב, מביטה באחי. "יש לי חזיונות." מלמלתי, מביטה מטה. לא ידעתי איך להסביר את עצמי ולא רציתי לומר יותר ממה שכבר אמרתי. דראקו לא היה קשור לכל הסיפור הזה והוא לא אמור להתערב. "אני לא יכולתי לספר על סיריוס, הארי. וגם אם הייתי מספרת והייתם מנסים למנוע את זה, בסופו של דבר מה שראיתי כן היה קורה. סיריוס היה מת בצורה שונה ואולי אתה היית נהרג בזמן שהיית מנסה להציל אותו. אתה או מישהו אחר."

"סיריוס מת." הארי נעמד, לוחש בטון פגוע. "את באמת חושבת שלא הייתי נותן את החיים שלי נגד החיים שלו?" ובמילים האלה הוא יצא מן החדר.

סנייפ אמר לנו ללכת לחדרים שלנו וכך עשינו. דראקו לא אמר מילה. הוא כעס. נכנסנו לאותו החדר והוא נשכב על מיטתו. השעה הייתה שתיים בצהריים והתלמידים האחרים היו בשיעור כך שהחדר היה ריק. התיישבתי על המיטה גם אני, מביטה בו. "אתה מאוד כועס?"

הוא נאנח, מתיישב לאיטו, שיערו הבלונדיני נופל על עיניו. "אני יותר עצוב מאשר כועס, קארה. לא סיפרת לי על החזיונות שלך. לא אמרת לי, הסתרת את זה ממני. למה? את לא סומכת עלי?"

"לא. זה היה כדי להגן עליך." אחי נד בראשו ונשכב שוב. "דראקו, תקשיב לי. אני לא אמרתי את זה לאף אחד. אסור לי. פרופסור סנייפ גילה את זה לפני כמה שנים כשהיו לי סיוטים בלילות. הוא ופרופסור דמבלדור לימדו אותי איך להשתלט עליהם. אני לא סיפרתי להם אפילו לא על חיזיון אחד. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל אני יודעת שאסור לי לדבר על זה. אם מישהו ינסה לשנות את מה שהולך לקרות, זה רק יגרה את המצב." דראקו לא נראה משוכנע אך הוא הביט בי בעיניו הנוצצות הבהירות. " אני.." קולי רעד ונענעתי את ראשי. "אתה לא יודע איזה קשה זה כשאני יודעת שמישהו הולך למות או להיפגע ואני לא יכולה לעשות כלום בכדי לעצור את זה." מלמלתי, נזכרת באחד החזיונות שהיו לי לפני כמה שבועות. "זו ההרגשה הגרועה ביותר בעולם. אתה מרגיש חסר תועלת."

דראקו התיישב בפעם השנייה וחיבק אותי. הוא הצמיד אותי אליו בחוזקה ונשק לקודקודי. "את לא לבד, קארה. יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר." עיניי התרטבו ועצמתי אותם בחוזקה, נצמדת חזק יותר לאחי. לא, זה לא.