קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שלושים ואחת

זה מצחיק שהירח נראה כל כך קטן ואנחנו לא קולטים עד כמה הוא בעצם עצום ממדים. כשהשענתי את מרפקיי על החומה הדקה שהקיפה את המרפסת הדיי גדולה במלון הסודי והמוסתר מכל עין, מחשבות מגוונות עברו בתודעתי.
הוא כל כך ענק ואנחנו כלום לאומתו. אנשים לא מבינים שהוא מאוד רחוק מאיתנו, במרחק כל כך מטורף מאיתנו שבגלל זה הוא נראה לעינינו בתור כדור זהיר. חייכתי לעצמי, מנענעת את ראשי מימין לשמאל בכדי לחזור לעצמי ולהתעורר מהחלום ששקעתי בו. מה קורה לי? לא מתאים לי לחשוב מחשבות כל כך עמוקות. כנראה שהתוצאות של המשחק של היום הפתיעו אותי יותר מדי. לא ציפיתי לזה בכלל. זה רק הזכיר לי כמה אנחנו לא יכולים לשלוט בעתיד שלנו ובמה שקורה סביבנו.

שעות ספורות מוקדם יותר

"אינקרסרם."

פרד לא הספיק לתקוף אותי. פניו היו מופתעות כשחבלים עבים עטפו אותו מאחור והוא נעלם. מה לעזא.. "הוא צדק, את יודעת? פרד. כשהוא אמר לך שלתקוף כשלא יודעים שאתה כאן זו האופציה הטובה ביותר? את פשוט לא חכמה מספיק בכדי להקשיב לו. עד שהטמבל אומר משהו הגיוני, זה כל כך חבל."

"מי זה יכל להיות אם לא אתה, בלייז?" חיוך מעוות הופיע על שפתיו והוא נראה גאה בעצמו. מן סתם, לא כל אחד יכול להביס את האחים ויזלי. אבל בקשר לפרד, אני אשמה לזה שהוא הפך למטרה קלה כל כך. "אז למה להרוס את גורם ההפתעה איתי? אני בטוחה שרצית לתפוס אותי הרבה יותר משרצית לתפוס את פרד, היית תופס אותי בהפתעה ואז מטפל בו. או שפחדת ממנו וידעת שהוא חזק יותר ממך ולא תוכל עליו?"

"אל תגידי שטויות, קארה. לתפוס אותך בהפתעה לא יהיה כיף ואני לא רואה פואנטה לכך..." הוא לא סיים את דבריו בעקבות תמונות שהופיעו מול עיניו.

אדריין תפס את פגמה.

בלייז זרק את ראשו לאחור וצחק בקול רם. "המשחק מתקדם דיי מהר, אז יאללה, נשחק קצת. אינקרסרם."

התחמקתי מהחבלים אחד אחרי השני באיטיות ובמומחיות. לאחר שסנייפ תפס אותי בקלות יתר בעזרת הקללה ההיא הוא הקדיש שיעור שלם ולימד אותי בדיוק איך לא להיתפס בעקבותיו. המשחק היה קל מדי בשבילי. עוד סיבוב לכאן, להתכופף בשלב הזה ולקפוץ לאחור לאחר מכן. "ידעת שהכישוף הזה תמיד חוזר על עצמו, לא משנה מי משתמש בו?" התחלתי לומר תוך כדי תזוזה. "אני מתכוונת שהחבלים עושים בדיוק את אותם תנועות כל פעם מחדש. ברגע שלומדים איך להתחמק מהם, אין לאויב שום סיכוי נגדך. ומה שאני הכי אוהבת בכישוף הזה, זה ש.." חבל נוסף ניסה להיצמד אליי וברגע שהתיישבתי על הרצפה, מתחמקת ממנו, כל החבלים נעלמו. "יש סוף לחבלים."

פניו המופתעות של בלייז העלו חיוך תמים על שלי. הרמתי את שרביטי לעברו והתכוננתי לומר את אותה מילה, אך משהו עצר בעדי.

דראקו הביס את אייס.

בלייז ניצל את השוק בו נמצאתי וכיוון לעברי את שרביטו.

"קארה! אינקרסרם." הקללה נזרקה מנער אחר שהופיע מאחוריי ואותם חבלים עטפו את בלייז במהירות מטורפת, מעלימים אותו מהשטח. "את נותנת לזה שאייס נתפס לעצור אותך מלהביס את בלייז? את לא רצינית." הארי עזר לי לקום והביט בי במבט חמור. "תישארי מפוקסת. תזכרי שזה לא אמיתי, אייס בסדר."

הנהנתי. "צודק, מצטערת. תודה על ההצלה."

"על לא דבר. קדימה, אנחנו צריכים למצוא את אחיך ואת אדריין." הארי התחיל ללכת.

דקות שנראו כנצח עברו בדממה, העצים הענקיים היו הדברים החיים היחידים שנראו לעינינו. נאנחתי, מנסה להישאר שקטה ככל האפשר. גורם ההפתעה באמת עוזר במשחק הזה אבל בשתיים אנחנו יכולים לאבד אותו, אני בטוחה שיראו שני תלמידים כבר מרחוק ויתפסו אותנו הרבה יותר בקלות.

או שלא?

אדריין היה מולנו. הוא נראה כל כך מופתע לראות את שנינו ביחד שלא רצה לנסות בכלל לנצח. הוא הסתובב לכיוון הנגדי והתחיל לרוץ. "תחפשי את דראקו, אני אלך אחריו.."

לא היה לי זמן לומר להארי עד כמה הרעיון הזה היה רעיון גרוע שהוא כבר התחיל לרוץ ולנעלם לי מהעין בעקבות אדריין. נאנחתי בפעם האלף באותו היום והמשכתי ללכת, מחכה לראות את תמונתו של אדריין נתפס בראשי. וזה קרה.

הארי תפס את אדריין.

שניות ספורות לאחר מכן נתקלתי בארני קשור על הרצפה לצדו של הארי ואייס ונשימה חדה התחמקה מפי. "הטמבל לא ראה אותי בכלל, הוא התרכז בלתפוס את הסלית'ריני כל כך חזק שכל הסביבה שלו כאילו לא הייתה קיימת בכלל." זיהיתי את קולו, לא הייתי זקוקה להסתובב אליו בכדי להבין שאחי הוא זה שדיבר אליי.

דראקו תפס את הארי.

באותו הרגע כל שאר התלמידים שנתפסו הופיעו קשורים לצד הארי אייס וארני. כולם חוץ מג'יני. דראקו התקדם לעברם, מניח יד על כתפו של בלייז. "זה היה כל כך קל." הוא הסתובב אליי, על פניו מבט אכזרי. "ונשאר רק אותך."

"מי אמר שאני לא אנצח? יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי בשדה הקרב, דראקו. אני לא כזאת חלשה." שרביטי הופנתה לעברו בדיוק באותו הזמן ששרביטו הורמה באוויר.

"זה נכון, אבל אני יודע עליך דברים מחוץ לשדה הקרב." דראקו המשיך ללכת בנחת ונעצר לצידו של אייס. שרביטו נחה על צווארו של הנער והוא הסתיר אותה עם גופו כך שרק הוא אייס ואני היינו מודעים למתרחש. "הרבה דברים."

זה היה רק משחק ואם דראקו היה פוגע באייס, הוא היה נענש בחומרה. לא רציתי להפסיד אבל ידעתי שהוא היה מסוגל לכך, מסוגל לפגוע בתלמיד מבית רייבנקלו רק בשביל לנצח. לא רציתי שאייס יפגע ולא רציתי שדראקו ייענש אז לא באמת הייתה לי ברירה. נאנחתי וזרקתי את שרביטי לרצפה. הסלית'רינים האלה. דראקו חייך וכיוון אליי את שרביטו. "אינקרסרם."

מאוד רציתי לזוז, מאוד רציתי לחזור על אותו ריקוד דיי מצחיק שעזר לי להתחמק מהחבלים כשבלייז זרק אותם עליי. רציתי ליפול על הרצפה בהתחמקות מהחבל האחרון ובכך לתפוס את שרביטי ולקלל אותו בחזרה וידעתי שזה יעבוד. אבל ידעתי משהו נוסף: הוא ציפה לזה שאני אלחם בחזרה, הוא ידע מראש שאני אמצא דרך להחזיר את הקללה אליו והוא הכין את עצמו לקלל את אייס ברגע שאעשה זאת.

זו הצרה בלהיות תאומה של דראקו מאלפוי.

החבלים נקשרו על גופי והיער נעלם.