קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שלושים ושבע

היידן היה מופתע. הוא ישב לצידי מול אחת המדורות והאזין לסיפור שסיפרתי במשך שלושת הדקות האחרונות. "אז את בעצם יודעת..." היה המשפט הראשון שהצליח לומר אחרי כמה רגעים של שקט מעיק.

"היידן." מבטי נח עליו. "אתה.."

"לא." היידן קטע את דבריי ונענע את ראשו. "אני לא ערפד. רק אייס. אבל הוא היה אמור לסתום את הפה בקשר לזה. אני גיליתי את זה בגיל קטן כי הוא פתאום השתנה בקיצוניות. לקחו לו חודשים לסבול שוב את אור השמש והוא לא אכל כמו פעם, ידעתי שמשהו לא בסדר וגיליתי את זה כשנכנסתי לחדרו בבית הספר וראיתי אותו שותה כוס מלאה בנוזל סמיך אדום ומריח כמו מוות." הוא צחק. זאת לא הייתה אמורה להיות התגובה שלי אך לא יכולתי למנוע מעצמי לצחקק יחד איתו.

"אז הוא לא תמיד היה ככה."

"לא, הוא ננשך כשהיה קטן. אבל הוא בסדר גמור עכשיו, שולט על הכל. אין ממה לדאוג..."

"הוא נשך את אלינה." קולי היה גבוהה מדי. "אל תגיד לי שהוא בסדר עכשיו, אלה הסרטים שאתה מאכיל את עצמך כדי לא לדאוג אבל אני לא חיה בסרט, אני יודעת מה אני רואה." העצבים בערו בי והדאגה הציקה לי. למה שאני אדאג לו בכלל? הוא משחק באלינה בשביל לאכול. ואולי זה מה שהתכוון לעשות כשלקח אותי לסירות של שנה ראשונה. המחשבות התערבבו בראשי כמו סופת טורנדו ולא נתנו למוחי מנוחה לרגע.

"קארה.." מבטי נדד מהיידן לקול הקורא לי. "אני מחפש אותך כבר שעה. לא חזרת מאז שהלכת לחפש עצים..." דראקו הביט בהיידן ועיניו הצטמצמו. "יכולת לפחות לומר משהו שלא אדאג."

"אל תדאג, אני בסדר. הכדור לא זהר, לא היה לך ממה לדואג." היה הדבר היחיד שהצלחתי לגייס כתשובה לדאגתו.

"בואי. עוד מעט כיבוי האורות." הוא הושיט לי את ידו, מתעלם לגמרי מדבריי.

נאנחתי, מושיטה את ידי אליו וקמה. "נתראה." מלמלתי לעבר היידן והלכתי בעקבות אחי. היידן לא אמר להתראות אך ראיתי נפנוף יד בזווית עיניי. טוב, לפחות זה.

יום למחרת, מוקדם בבוקר, קראו לכל התלמידים להתקבץ בכדי שיוכלו להודיע דבר מה לכולם. אלבוס עמד בראש קבוצת המורים, כהרגלו, והתחיל לדבר.

תהיתי לעצמי אם פרופסור דמבלדור ניצל את הזמן של הטורניר בשביל לספר להורים של גייל סטאר מה קרה לבנם ובשביל לסלק מהוגוורטס את הסוהרסן. הוא אמר לנו שיספר לכולם כשנחזור, לא חיכיתי לזה כלל וכלל.

"המשימה השלישית הייתה המשימה האחרונה. עתה נשאר רק דו קרב אחרון. אני אסביר.. אנחנו נבחר את הקבוצה שניצחה הכי הרבה קרבות, בתוכה אמורים להיות לפני שני תלמידים מבתים שונים. תלמיד אחד מכל בית יבחר והאלה ילחמו בדו קרב. המנצח הוא זה שינצח את הטורניר וקבוצתו תקבל מאה נקודות בונוס. בנוסף, שני הבתים הנבחרים יצטרכו להתעמת במשחק קווידיץ ברגע שנחזור לבית הספר והתלמיד או התלמידה המנצח/ת את הטורניר יזכה לזה שהמחפש שלהם יהיה המחפש היחיד על הזירה במשך עשרת הדקות הראשונות של המשחק. אז בהצלחה לכולם, אנחנו נודיע על הקבוצה המנצחת בהמשך."

וואו, לא ציפיתי לזה בכלל. זה מטורף. זה יותר טוב מלזכות במיליארד דולר. מה לעזאזל?

לאחר שקבוצת המורים התפנו מהמקום, שאר התלמידים הגיבו כמוני רק בקול. כולם היו בשוק ללא יוצא מן הכלל. פיו של דראקו היה פעור ורק הצחקוקים שלי החזירו אותו לעצמו והוא סגר אותו במהירות.

"זה מפחיד ממש." אחת התלמידות אמרה. "אין סיכוי למפסיד הטורניר לנצח במשחק הקווידיץ וגם אין סיכוי לשאר הבתים לנצח בסוף שנה אם למנצח יוספו מאה נקודות."

"וואו, כמה ייאוש במשפט אחד." התערבתי בקול מלגלג. "כנראה שאתם פשוט לא חזקים מספיק אם אתם מפחדים כל כך." לא הכרתי את הבחורה אך ניחשתי שהבית שלה היה הפלפאף בעקבות צעיפה הצהוב ברובו. ההצהרה שהצהרתי הזכירה לי יותר את בית מאלפוי מאשר את עצמי וכך גם חשבו חבריי, ניחשתי, הם נתנו בי מבטים מופתעים ומבולבלים. "מה שאני מתכוונת לומר," מיהרתי לתקן את עצמי. "זה תאמיני בבית שלך שהוא הכל יכול ושאתם תנצחו בכל מחיר."

יכולתי לראות חיוכים רבים מבית הפלפאף ומצב רוחם השתפר בשניות. הארי חייך, כאילו שמח בזה שחזרתי להיות גריפינדורית גאה. גלגלתי עיניים והלכתי משם, לא מסתכנת שאייס או היידן ייגשו לדבר איתי. הם היו בקהל התלמידים ושמתי לב למבט שנתנו בי ברגע שגם אני הגעתי עם אחי.

את השעות הקצרות הבאות העברתי בחדרי, שוכבת על מיטתי הרכה ומביטה בתקרה הלבנה והמשעממת. אף אחד לא הפריע לי, גם לא דראקו או הארי, להפתעתי המרובה. ניצלתי את הזמן הזה בכדי לנוח ולרוקן את ראשי ממחשבות. אייס לא יודע שראיתי אותו בכל מקרה והיידן לא דפוק מספיק כדי לומר לו את זה אז אין ממה לדאוג. אני אצטרך לנסות להתנהג כרגיל, אם אצליח.

ורק כשחשבתי שאני אהיה לבד לעוד קצת זמן, דלת חדרי נפתחה.

"היי מותק." זה היה בלייז.

חייכתי והתיישבתי על מיטתי. "אתה הבנאדם האחרון שציפיתי לראות עכשיו. מאיתך, זאביני?"

בלייז נאנח ונשען על הדלת בידו. "אנחנו עדיין בשלב שמות המשפחה וכאלה, אה? הפרופסורים קוראים לכולם, הם רוצים להכריז על המנצח."

"אוקיי." מיהרתי לקום מהמיטה ולצאת מהחדר בעקבותיו. "אל תיקח את זה רע אבל.. למה באת אתה?"

בלייז צחק והאט את קצב צעדיו שאוכל ללכת לידו בנחת. "ידעתי שתשאלי את זה. דראקו ביקש ממני לבוא. אבל היו שלושה מתנדבים לבוא לקרוא לך, אם את רוצה לדעת תאמת." הוא פתאום פרץ בצחוק מתגלגל. "נסיכה אמיתית את, כולם לרגלייך."

הסמקתי בעל כורחי מתגובתו המשונה ודפקתי את מרפקי בצלעו, מן הסתם בלי להכאיב לו. "אל תעצבן אותי, זאביני. ומי בכלל רצה לבוא לקרוא לי?"

בלייז הביט בי וחייך חיוך תמים. "הארי פוטר והיידן ואייס פורבס."

"דוגרי?" הייתי דיי מופתעת מזה שגם היידן גם אייס ובמיוחד הארי ירצו לבוא אליי.

"הבנו הבנו, את מאוד מפורסמת. תמשיכי הלאה." הוא גלגל עיניים. תגובתו חילצה ממני צחוק תמים וטהור והתחלתי לרוץ בכדי לגרום לו למהר. ההוא רק נענע את ראשו כאילו הוא בדיוק משגיח על ילד קטן שעושה שטויות והתחיל לרוץ אחרי. מאוד אהבתי להיות בחברתו של בלייז. לא היה בינינו שום מתח מוזר ומאוד אהבתי שיכולתי לדבר איתו בלי להקדיש יותר מדי מחשבה לדבריי. אין כמו חבר טוב, סלית'ריני וחמוד למאלפוית גריפינדורית.