קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק ארבע עשרה

הארי התקדם לעברי במהירות מטורפת. הבטתי מסביבי. לא הייתה נפש חיה אחת מחוץ לכיתות, אף אחד שיכל לעזור לי. אני חייבת להחזיר מלחמה. כשהארי היה מילימטרים ספורים ממני הפלתי את עצמי מהמטאטא שלי. הושטתי את שרביטי באוויר והתכוננתי לבצע כישוף אך קופסא סגורה שנחה באמצע האצטדיון השיחה את דעתי. "ווינגרדיום לביוסה." רגע לאחר שנפלתי בחזרה על המטאטא שלי, שבא לעזרתי מעצמו, מכסה הקופסא התעופף מעלה. שני כדורים עבים ושחורים המריאו ממנה ועשו את דרכם לעבר הארי.

הארי היה אחד המחפשים הטובים ביותר אך הוא לא ידע איך להתמודד עם מרביצנים, זה היה התפקיד שלי. הוא טס במהירות על המטאטא שלו מימין לשמאל, מעלה מטה, מנסה להתחמק מהכדורים הברוטליים. הבטתי בו מלמטה, לא יודעת אם לעוף לעזרתו או לנצל את הסיטואציה ולברוח. כשהארי היטה את המטאטא שלו כלפי מטה הבנתי את הטעות שעשיתי כשלא ברחתי. הוא התקדם לעברי במהירות מסוכנת. תוכניתו הייתה מבריקה: להכריח גם אותי להתמודד עם המרביצנים שבטוח יעקבו גם אחריי.

"לעזאזל..." מלמלתי וטסתי במהירות לעבר אחד החישוקים הגבוהים. הארי היה מטרים ספורים מאחוריי והושיט את ידו לעברי כמנסה לתפוס אותי. אני נראית לך סניץ'? טסתי כלפי מעלה בחדות והארי נתקע בחישוק הגבוה ביותר. אחד המרביצנים טס לעברי בזמן שהארי ניסה להמשיך להתחמק מהשני. היו כמה אפשרויות להימלט מהמרביצן אך להרוס אותו לא נראה לי כרעיון טוב. "הימוביליס." זרקתי את הקללה לעבר המרביצן שעקב אחריי וההוא קפא באוויר. המרביצן נפל ארצה בלי אפשרות להתנגד לכך והלך להתפוצץ על הרצפה. נער בגילנו תפס את המרביצן בין זרועותיו והחזיר אותו לתוך הקופסא שלו. הוא הביט בי ואז בהארי הטס מימין לשמאל ללא הפסקה. "דראקו, מה אתה עושה כאן?" ירדתי מהמטאטא כשהייתי קרובה לקרקע והבטתי באחי. דראקו החזיק כדור קטן בידו. בזיכרוני הכדור היה כחול אך באותו רגע הוא זהר באור ורוד בוהק. כדורי הצ'י. הוא הרגיש שהייתי זקוקה לעזרה.

הארי קלט את מה שעשיתי למרביצן וקילל את המרביצן שעקב אחריו בדיוק באותה הקללה. ברגע שהמרביצן השני עשה את דרכו לרצפה הקשה, הארי האיץ לעברינו. "זה מספיק." היה זה קולו של פרופסור סנייפ. הקואפל נעצר באוויר מילימטרים ספורים מהדשא הדק וידעתי שזהו מעשה ידיו של הפרופסור אך הארי לא הפסיק להתקרב לעברינו.

צמצמתי את עיניי וריחפתי בחזרה על המטאטא שלי לפני שדראקו או פרופסור סנייפ יכלו לעצור בעדי. שניות ארוכות מאוחר יותר מצאתי את עצמי מעל הארי פוטר, קצה שרביטי נוגע בצווארו, רגלי מצמידה אותו לרצפה שלא יזוז ושרביטו הייתה מונחת על הרצפה מטרים ספורים מאיתנו. "אני לא אשמה במה שקרה לסיריוס, הארי." מלמלתי בזמן שהבטתי לתוך עיניו המלאות שנאה. אני מכירה את הארי, הוא לא כזה, הוא לא תוקף את חבריו. כואב לו. הוא פגוע.

קמתי מעליו, מצייתת לדבריו של פרופסור סנייפ שהורה בפעם השלישית ברצף להפסיק את הקרב. הארי שכב שם, הוא התנשף והביט בשמיים התכולים. הפרופסור ביקש ממני ומדראקו ללכת אחרי שאמר שהשיעור של היום הסתיים ונשאר שם לדבר עם הארי.

ישבנו בכיתת השיקויים. ידענו שפרופסור סנייפ לא יחזור בקרוב בגלל שהיה עסוק עם הארי ודראקו רצה לשוחח איתי בפרטיות. "את הולכת להסביר לי מה זה היה?"

"כדור הצ'י שלך, הוא פעל. זו באמת מתנה נפלאה." ניסיתי להשיח את דעתו כי לא הרגשתי צורך או רצון לדבר על מה שקרה. לאחר שמבטו של דראקו נח עליי דקות ספורות וידעתי שהוא לא יניח לי לנפשי אם לא אתחיל לדבר, נאנחתי. "סנייפ מטורף. אני לא מבינה את החשיבה שלו. אבא ביקש ממנו לאמן אותי וכשיעור ראשון הוא מביא תלמיד חזק בצורה מטריפה בכישופים שרוצה לרצוח אותי. ואז הוא עוזב אותי ונעלם משם."

"כל זה היה רק אימון?" דראקו נשמע מופתע. "הייתי מוכן להישבע שהוא רצה לרצוח אותך בדם קר."

נדתי בראשי. "אני לא חושבת שהארי באמת רצה להרוג אותי אך אני בטוחה בכך שהוא רצה לפגוע בי. אבל אתה חייב להבין אותו. הוא חושב שאני אשמה במות סיריוס. זה הגיוני שהוא יהיה עצבני עליי."

"לא סתם עצבני." דראקו טופף באצבעותיו על אחד השולחנות. "הסוהרסן, סנייפ, הארי.. הרבה דברים רוצים להכאיב לך בבית הספר הזה, מה?"

"אל תעשה מזה בדיחה, דראקו. ובכל מקרה, הסוהרסן היה גם אחריך באותו לילה. אם כבר מדברים על זה... פרופסור דמבלדור ביקש ממני ללמד אותך את הפטרונוס."

"דמבלדור?" דיבורו הפך קפוא ונוקשה. "דיברת עם דמבלדור?" צמצמתי את עיניי, מנסה להבין את פשר התנהגותו. הנהנתי באיטיות. "הוא אמר לך משהו נוסף?"

נענעתי את ראשי. "אתה מתנהג מאוד מוזר בקשר לאלבוס דמבלדור לאחרונה, דראקו."

"תלמדי אותי." הוא הביט בי ושינה נושא בחדות מדהימה. "הפטרונוס, יש לי הרגשה שזאת לא הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שנראה את הסוהרסן. תלמדי אותי איך עושים את הפטרונוס."

ידעתי שאם אשאל אותו שוב על מה שקרה עם דמבלדור הוא ילך, ולא רציתי שזה יקרה, אז החלטתי לנסות ללמד אותו את הפטרונוס. "אתה צריך למצוא זיכרון שמח." הבטתי בו. דראקו עיוות את פניו, מה שגרם לי לצחקק. "כן, שמח. ואז אתה משתמש באותו זיכרון ומוחק את כל השאר מהראש שלך. אתה צריך להתרכז אך ורק בזיכרון הזה ולומר 'אקספקטו פטרונום'. הבנת?" דראקו נראה מבולבל אך הוא הרים את כתפיו ואמר שהוא ינסה בכל מקרה.

לאחר כחצי שעה וכעשרים וחמש פעמים שדראקו אמר את המילים אקספקטו פטרונום החלטתי להיכנע. "ברצינות, זיכרון מאושר, דראקו. מ-א-ו-ש-ר. בפעם האלף."

דראקו נאנח ונראה שגם הוא נכנע. ברגע זה ממש פרופסור מקגונגל נכנסה לכיתת השיקויים והתקדמה לעברינו בצעדים קטנים ומהירים. "סוף סוף, אני חיפשתי את שניכם שעות. מרקוס הסכים למלא מקום כרודף. קארה, דראקו, שניכם אמורים להשגיח על המשחק של היום. רק הרודפים והקואפל ישתתפו. לכו." צייתנו מיד ויצאנו מהכיתה לעבר אצטדיון הקווידיץ' בפעם השנייה באותו היום.

בואו נקווה שהפעם השנייה לא תהיה גרועה כמו הראשונה.