קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק עשר

איחרתי לארוחת הבוקר. לא התארגנתי מספיק מהר וכל התלמידים כבר יצאו מהאולם הגדול. נאנחתי, פוסעת לאיטי אל כיתת השיקויים. ספרתי את השיעורים של אותו היום על אצבעותיי ונאנחתי שוב כשקלטתי שהיום רק התחיל.

הפרוזדורים היו ריקים. לא הייתה נפש חיה אחת שהסתובבה בהם. ברור שהיו תמונות ורוחות רפאים, אבל אליהם לא התייחסתי. אנשים שישבו ופטפטו בתמונות בירכו אותי לשלום כשעברתי לידם במדרגות המובילות לכיתה. החזרתי להם בנפנוף יד והמשכתי בדרכי. הוגוורטס אולי היה המקום הבטוח ביותר בעולם, לדעת כמה וכמה מכשפים, אבל כשמסתובבים במקום כשהוא ריק לגמרי, אי אפשר שלא לפחד קצת.

משהו נפל והתנפץ מאחוריי. נעצרתי, מסתובבת במהירות. אף אחד לא עמד מאחוריי. צמצמתי את עיניי והמשכתי ללכת. יהיו אנשים שהאינסטינקטים שלהם יגרמו להם לצעוק. אחרים לברוח. ואחרים יקפאו מפחד ולא יוכלו להזיז שריר אחד בגופם. האינסטינקטים שלי גרמו לי לאחוז בשרביט שלי בחוזקה ולבצע כישוף חסימה כשקללה נזרקה לאוויר ממישהו שעמד מאחוריי.

כשהתמונה התבהרה לי וזיהיתי את הדמות, עיניי התרחבו. "פרופסור סנייפ?"

"הימפדימנטה." במקום שאני אפול ארצה זזתי הצידה. אחד הכלים שהיו מונחים מאחוריי נפל והתנפץ על הריצפה. לא רציתי לתקוף את הפרופסור אז הסתפקתי בלחסום את קללותיו ולברוח מהן. 'אינקרסרם' הייתה אחת הקללות שלא הצלחתי להתחמק ממנה. חבלים עבים שיצאו משרביטו עטפו אותי והתפתלו סביבי כמו נחשים, מתהדקים עלי ולא נותנים לי אפשרות לזוז. פרופסור סנייפ התקרב באיטיות לעברי, פסיעה אחר פסיעה.

מה לעזאזל? "מה נסגר איתך, מה אתה עושה?"

סנייפ נופף את שרביטו באוויר בדיוק כמו שעשה בערב שלפני והחבלים נעלמו כלא היו. מעדתי, תופסת בשרביטי ביתר כוח. "לוציוס מאלפוי טועה בגדול." סנייפ דיבר לפניי. "את לא צריכה אימונים בכישופים." האא, אז אבא שלי כן דיבר איתו בסופו של דבר. "אך בעקבות בקשתו, אנחנו אכן הולכים להתאמן, מיס מאלפוי." אלה היו המילים האחרונות שאמר לפני שנעלם לעבר כיתת השיקויים, כמה רגעים לפני שהצלצול נשמע ברקע.

השיעור של פרופסור סנייפ עבר דיי מהר. הוא לא הביט בי בצורה מוזרה או רמז כל מיני דברים, מה שגרם לי לתהות אם חלמתי את הכל. בשיעור ההוא עבדנו על 'שיקוי מרפא לחיזוק' וחידדנו את מה שלמדנו בהמשך השנה. דראקו ביצע את השיקוי בצורה מושלמת ומדויקת, בניגוד לרון ואדריאן. לאחר שהצלצול הבא נשמע פינינו את הכיתה לתלמידי שנה ראשונה וניגשנו לכיתה הבאה.

הפעם כשהדלת נפתחה באמצע השיעור של מקגונגל והתלמיד שעמד מאחוריה קרא למאלפוי, מקגונגל התעצבנה. דראקו ואני קמנו על רגלינו אך התלמיד משנה שלישית מיהר לתקן את עצמו. "דראקו מאלפוי. דמבלדור קורא לדראקו מאלפוי." מקגונגל נראתה מופתעת, דראקו צמצם את עיניו והביט בי. נזכרתי בזה שפרופסור סנייפ אמר לי שדמבלדור מחפש את דראקו אבל שכחתי מזה לגמרי. הרמתי את כתפיי בשעמום והתיישבתי בחזרה על הכיסא. דראקו נשאר שם שניות ארוכות ואז פסע מחוץ לכיתה, בעקבות הילד בעל השיער השחום.

"אנחנו נמשיך עם הפניקס." המשיכה מקגונגל בהרצאה הארוכה אך אלה היו המילים היחידות ששמעתי ממנה. מבטי נח על דלת הפלדה של הכיתה, תוהה מה אלבוס דמבלדור יכול לרצות מאחי.

"צ'ו טעתה." מלמלתי בשעמום, מלטפת את הדשא הצח. אייס ישב עליו וגבו היה שעון על העץ. אהבתי לבלות את ההפסקות שלי עם אייס, או כל זמן אחר, ולכן לא הקדשתי מחשבה רבה לדבריהם של סנייפ ודראקו. "וזה דווקא מפתיע כי היא אמורה להיות חכמולוגית קטנה. היא מרייבנקלו אחרי הכול."

אייס צחקק וחיוך מדבק הופיע על פניו. "אל תזלזלי ברייבנקלואים, גברת מאלפוי. ובמה היא טעתה?" הוא נשען על ידיו בכדי להיות קרוב אליי.

"זוכר שכשסנייפ לימד אותנו על אנשי זאב לופין היה כאן?" אייס הסתפק בהנהון קצר והמתין להמשך. שיחקתי עם שיערה חלקה וכהה משערותיי וגלגלתי אותה הלוך ושוב בין אצבעותיי. "אז צ'ו חושבת שאם הפעם הוא לימד על ערפדים הסיבה היא שאחד המורים הוא ערפד." הבטתי לתוך עיניו הכחולות, מחייכת. "ושנינו יודעים שזה לא נכון."

אייס נשכב לצידי. "אנחנו לא יודעים בוודאות שזה לא נכון כי כל מורה פה יכול להיות ערפד בלי שנדע מזה. ושנית, מאוד יכול להיות שאחד המורים הוא ערפד כי פרופסור סנייפ לא יודע עלי, אז אני לא רואה סיבה כלשהיא ללמד אותנו על ערפדים אם זה לא היה הנושא שלנו השנה ואם אנחנו לא נבחן על זה."

הרמתי את כתפיי, תוהה באמת מה התשובה לשאלה זו. "אתה יודע." מלמלתי, נזכרת במשהו נוסף. "כבר שאלתי אותו את השאלה הזו. הוא לא ענה לי." הבטתי בו שוב. "עכשיו שאני חושבת על זה... הוא לגמרי סינן אותי בקטע הזה."

אייס הפנה את מבטו אל השמיים. "חייבת להיות סיבה טובה לכך. תפסיקי לדאוג לכל דבר." בדיוק כשסיים לדבר נשמע הצלצול לשיעור הבא.

"אם מדברים על לדאוג.." לאחר שקמתי על רגליי, אחזתי בידו של אייס ומשכתי אותו מעלה. "דראקו נעלם ליותר מדי זמן לטעמי. אני הולכת לבדוק איפה הוא." התחלתי ללכת לכיוון ההפוך כשאייס אמר שזה לא רעיון טוב ושאני אסתבך עם המורה הבא. חייכתי לעברו. "אל תדאג. מקסימום, אבא שלי יטפל בזה." המשכתי ללכת לכיוון משרדו של דמבלדור בזמן שאייס מיהר ללכת לכיתה.

לא הספקתי להתקרב מספיק למשרדו שהדלת כבר נפתחה. דראקו יצא ממנה בעצבים. "אתם משוגעים, זה לא יקרה." הוא רתח מזעם וכמעט צעק על הבן אדם שהיה בתוך המשרד. שיערתי שהוא צועק על דמבלדור מפני שלא הרבה אנשים מורשים להיכנס לשם, אבל למה שיצעק עליו?

"דראקו, הכל בסדר?"

דראקו הסתובב אליי, מופתע לראות אותי, ונתן לדלת משרדו של דמבלדור להסגר מאחוריו.