קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שתיים עשרה

"רגע, רגע." מלמלתי, נזכרת במשהו חשוב ומשפשפת את עיניי. "אל תרדם." תפסתי בכתפיו של אחי והזזתי אותו." דראקו תתעורר." דראקו הזדקף בבהלה והתיישב על המיטה. צחקקתי. "לא קרה כלום, תירגע." לאחר שהייתי בטוחה שהוא נרגע, התיישבתי גם אני. "לא נתתי לך את המתנה ליום הולדת."

דראקו חייך. "גם אני לא נתתי לך את המתנה אבל היית עייפה אז חשבתי על לתת לך מחר." הוא קם מהמיטה באלגנטיות והתכופף בכדי לקחת משהו מתחת למיטה שלי.

צחקקתי. "חכם. לא הייתי חושבת לחפש שם." דראקו התיישב על המיטה ואמר שתי מילים בודדת. 'אני יודע.' תפסתי את החבילה העטופה והבטתי בה. קרעתי אותה באיטיות ופתחתי אותה. בתוך הקופסא מצאתי קלקר. "זאת בדיחה?" הרמתי גבה. יצאתי לגמרי דבילית כשהוא התקרב אליי והזיז את הקלקר מהמקום, מה שחשף את המתנה שהייתה מתחתיו. "ידעתי שהייתי אמורה לעשות את זה." מלמלתי כששמעתי אותו מצחקק. תפסתי את אחד הכדורים שהיו מונחים בפנים. גלגלתי אותו בידי והבטתי בו. הכדור היה ורוד ומעוטר בציורים וצורות זהובות.

הבטתי בדראקו בזמן שלקח את הכדור התכול שהיה רפליקה מדויקת של הכדור שהחזקתי בידי. הוא גלגל אותו בידיו והביט בי בחזרה. "אלה כדורי צ'י. כל אחד מאיתנו לוקח אחד ושומר אותו עליו תמיד. הכדורים אמורים לומר לנו כשהשני זקוק לעזרה."

"איך לעזאזל הוא יעשה את זה?"

דראקו הרים את כתפיו. "אין לי שמץ. הוא כנראה יזהר או משהו. אבל תמיד שתצטרכי אותי אני אהיה שם בשבילך."

חייכתי וחיבקתי אותו חזק. "המתנה שלך מושלמת. אני מרגישה שאני אמורה ללכת לחנות ולהחליף את המתנה שקניתי לך. ודחוף."

"קודם תפתחי את המתנה של אייס." עד כמה שהיה לו קשה לומר את המילים ולמרות שהוא בקושי ביטא אותם, שמחתי בזה שהוא לפחות ניסה.

לקחתי את הקופסא הקטנה שהנחתי על שידתי וקילפתי ממנה את העטיפה במהירות. פתק מקופל הסתיר את מה שהיה בתוך הקופסא. תפסתי אותו ועיניי טיילו על כתב היד הברור והנאה. יום הולדת שמח. שנינו יודעים עד כמה את חשובה לי ושאני אמות אם יקרה לך משהו רע, אז הצלחתי להשיג לך מתנה קטנה בכדי להבטיח שדבר כזה לא יקרה. תכולת הבקבוקון ההוא יכול לרפא כל פצע, כל עוד הבן אדם לא מת כשהוא שותה אותו. אני מקווה שלא תצטרכי להשתמש בו אבל זה יהיה שם למקרה הצורך. בהצלחה, קארה. תפסתי את הבקבוקון הזהוב בידי והבטתי בנוזל המוזר. דראקו שאל אותי מה זה והבאתי לו את הפתק שיקרא. חייכתי, שמחה מאוד מהמתנה שקיבלתי, והכנסתי אותה ישר לתוך הכיס שלי.

"עכשיו תור המתנה שלך?"

"קדימה תראי לי." הייתה התגובה שלו לאחר שהניח את הפתק של אייס על השידה.

הוצאתי את שרביטי, מנענעת אותו מימין לשמאל. "ווינגרדיום לביוסה." חפץ ארוך עטוף בעיתונים התרומם באוויר ונחת על ברכיו של אחי.

דראקו חייך כשהבין מה זה ולא חיכה לא רגע אחד בכדי לקרוע את העיתונים מעליו. "אש המחץ?" נשכתי את השפה, לא בטוחה אם טון דיבורו היה מבואס או סביר. "יש סיבה ספציפית למטאטא הזה, קארה?"

שפשפתי את ידי זו בזו. "סוג של. אולי שתמחץ את האויבים שלך בקווידיץ'? אני יודעת עד כמה אתה אוהב קווידיץ' ועד כמה זה חשוב לך אז חשבתי על מטאטא חדש. זה לא הכסף שחסר לנו בכל מקרה."

דראקו ניגש אליי וחיבק אותי. "תודה, קארה. זו מתנה נפלאה." השחלתי לתוך ידיו מגילה קטנה ומגולגלת בקפידה. "מה זה?" הוא הביט בגליל המונח בין אצבעותיו.

"רק מטאטא זה לגמרי עלוב אז גם כתבתי לך משהו. לקרוא מחר, לא עכשיו. מאלפוי אמורים לישון הרבה זמן ולהראות מצוחצחים ומושלמים על הבוקר." צחקתי כשדמיינתי את אבא שלי אומר לנו דברים דומים. דראקו חייך גם הוא ונשכב לצידי.

"אני תמיד נראה מושלם." שמעתי אותו אומר. נרדמתי בזרועותיו של אחי בפעם השנייה באותו לילה.

הכל היה חשוך. והיו צרחות, צרחות מקפיאות דם. לא יכולתי להרגיש את הגוף שלי או לראות את ידיי כשהזזתי אותן מול פניי. זה תינוק שבוכה? הבזקי אור היכו את שדה ראייתי ותינוק קטן הופיע בידיו של גבר. מאחוריי נשמעו צרחות רמות יותר. הסתובבתי בכדי לבדוק מי צרח אך לא יכולתי לראות דבר מעבר לחשכה.

גם אם לא יכולתי לראות עדיין יכולתי לשמוע את הקול הצורח. אישה צרחה ורצה בכל כוחה. לפי הקולות הבאים הבנתי שהיא נפלה ארצה. הצרחה נהייתה רמה יותר, חדה יותר, ונפסקה בין רגע. השקט השתלט על המקום והחשכה נהייתה ממשית יותר ויותר.

מה לעזאזל קורה כאן? מה זה החיזיון הזה? מי הולך למות עכשיו, ואיך לעצור את זה?

התעוררתי לקול צעקה של נער ששכב לצידי דקות ספורות מוקדם יותר. "קארה, רוצי. תעופי מפה." הבטתי בו עומד מול המיטה, שרביטו פונה אליי. הייתי עדיין מטושטשת ולא הבנתי למה הוא התכוון אבל מיהרתי להתיישב. כשהסדין שהחזקתי בו התקרר וקפא בין אצבעותיי, הבנתי את דאגותיו של דראקו.

התרחקתי מהמיטה בקפיצה ומיהרתי לעמוד לצד אחי. סוהרסן מרתיע ריחף מול חלון חדרי והפך את המשקוף והחפצים מסביבו לקרח. החלון היה שבור וחלקיי זכוכית התפזרו מסביבו על הרצפה, גם הם קופאים והופכים לגושי קרח קטנים וחדים. שלפתי את שרביטי ונעצתי אותו באוויר. "אקספקטו פטרונום!" הפטרונוס שלי הופיע בשנייה הבאה וגלים לבנים היכו את הסוהרסן. הוא לא האט, לא יותר מדי. הוא ריחף לעברינו ולא עצר מול הפטרונוס. עיניי התרחבו ודראקו עמד מאחוריי, רועד מפחד. "זה בלתי אפשרי."

צרחתי כשהסוהרסן ריחף מילימטרים ספורים ממני ועורי התחיל לקפוא. "אקספקטו פטרונום." גלים לבנים היכו את הסוהרסן שוב וחיה לבנה שלא יכולתי לזהות תקפה אותו.

חיפשתי את מקור הקללה והבטתי בקוסם זקן בעל זקן לבן וארוך עומד בפתח חדרי. "פרופסור דמבלדור."

"בואו הנה הרגע!" הוא צעק לעברינו. תפסתי בזרועו של דראקו הקפוא מפחד ומשכתי אותו לעבר הדלת. הסוהרסן והחיה שזיהיתי להיות אריה נלחמו זה בזה באגרסיביות. האריה נשך את הסוהרסן וההוא שרט את עורו והעיף אותו הצידה. הבטתי בהם נלחמים בפרעות ודחפתי את דראקו מאחוריי פרופסור דמבלדור כשהוא השתנק מפחד ורעד. ברגע שהאריה ניצב מול הסוהרסן וגבו היה צמוד לקיר יכולתי להישבע שהוא הביט לעברינו לפני שנעלם כשריחף מחוץ לחלון החדר השבור.