קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק עשרים וחמש

לאחר המריבה הלא צפויה עם הבית הישן שלי, דראקו ואני בילינו שעות בחצר, צופים בהפלפאפים מתאמנים במשחקי קווידיץ. דראקו היה חייב להגיב בשליליות ולומר דברים כל כך רעים על צורת המשחק שלהם. הוא לא הפסיק לציין את כל הטעויות שהם המשיכו לעשות ולהתעצבן כאילו מדובר בקבוצה שלו שנכשלת. אח שלי בחיים לא ישתנה. באותו יום סיכמתי עם אייס שאני איפגש איתו בחצר הכניסה של הוגוורטס בערב.

כשנפרדתי מדראקו ואיחלתי לו לילה טוב, שעת כיבוי האורות לא הייתה מאוד רחוקה. אייס הופיע לא יאוחר מכמה דקות לאחר שהגעתי לחצר. הוא חייך וחיבק אותי בחמימות. "בואי, יש לי משהו להראות לך." ובמילים אלו הוא תפס בידי והוביל אותי למקום שלא זיהיתי. ליד האגם החשוך יכולתי לראות מדרגות מפותלות היורדות מטה למקום לא מוכר. הבטתי בו במבט חשוד והדבר היחיד שאייס עשה ברגע שקלט את מבטי היה לצחוק. "אל תדאגי, אני לא אחטוף אותך."

למשך שנייה קצרה היה נדמה לי שעיניו עטו צבע אדמדם, כמו ביום ההוא שהוא גילה לי שהוא ערפד. הצבע נעלם מעיניו במהירות כזאת שתהיתי פעמיים אם לא דמיינתי את זה. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאני אאבד את הראש בכל מקרה. "אין לי סיבה לפחד ממך, אייס." אחזתי בידו בחוזקה והתחלנו לרדת במדרגות. לא יכולתי לשמוע דבר, הסביבה הייתה שקטה במיוחד, שקט קפוא ומפחיד. החושך שסבב אותנו לא עזר, הוא רק הגביר את הפחד ואת הדפיקות המועצות של ליבי.

ברגע שאור בהיר למדיי שבקושי יכולתי לראות אותו הופיע התגלה מולי, עצרתי. אייס הסתובב אליי ולחש לי שהכל בסדר. "זה לא האור שבסוף המנהרה, את לא הולכת למות או משהו." צחוקו הטהור אעלה חיוך דק על שפתיי אך הייתי עדיין מפוחדת במקצת. משהו לא בסדר, אני לא יודעת איך להסביר מה בדיוק אבל אני יודעת שמשהו פה לא בסדר. "ואם משהו ינסה לפגוע בך, אני פה בשביל להגן עליך."

כמה שניות מאוחר יותר, כשהתקדמתי והמשכתי לרדת במדרגות לצד אייס, גיליתי את מקור האור. חייכתי וצחקוק פשוט התחמק מבין שפתיי כשגחלילית זהירה נגעה בעורי. מולי התגלו מאוד ואלפי גחליליות קטנות, מרחפות להן באוויר הקריר של הלילה. אייס הביט בי, חיוך דביל עדיין מצויר על שפתיו. הדבר הבא שקלטתי היו הסירות. עיניי התרחבו ומיהרתי לעברן, מתכופפת ונוגעת במים באצבעותיי הארוכות. "הסירות שאיתן הגענו בשנה הראשונה." מלמלתי. "אני שכחתי את המקום הזה."

עשרות סירות נחו אחת ליד השנייה על גבי המים הקפואים. אייס הנהן ותפס בידי, עוזר לי לקום בחזרה על רגליי. "אני יודע. לא מזמן נפלתי על המקום הזה שוב. זה מצחיק איך כל התלמידים, אחרי שנה א', שוכחים איפה זה נמצא." הדבר הבא שהוא עשה הפתיע אותי, הוא קפץ על הסירה הסמוכה ונחת על רגליו באלגנטיות, מזיז אותה מאט על גבי המים. הוא הושיט לי את ידו והביט בי בציפייה. "אף אחד לא יראה אותנו, קארה. זה בסדר."

בלעתי את רוקי והבטתי מסביבי. אם פרופסור כלשהוא רואה אותנו כאן ובשעה כזאת אנחנו בצרות כל כך צרורות. אחזתי בידו ועליתי על הסירה אחריו. הוא תפס במשוטים והתחיל להזיז את ידיו. הסירה זזה, לא במהירות, אך היא זזה. ברגע שהתרחקנו מספיק משאר הסירות ולא היינו קרובים לשפת האגם, אייס הציע לי להחזיק חזק. למה?

לפני שהמחשבה הספיקה לחלחל מספיק עמוק בתודעה שלי, כבר שטנו במהירות מטורפת. צרחתי ושיערי היכה את פניי בחוזקה. אייס הזיז את ידיו כל כך מהר שבקושי יכולתי לראות אותן, הסירה כמעט עפה מעל פני המים. התגלגלתי מצחוק ותפסתי חזק בכל פיסת סירה שיכולתי רק לאחוז בה. אייס צחק ונהנה, הוא סיבב את הסירה מימין לשמאל ועשה לנו סיבובים ענקיים במים. ברגע שאייס אאט את תנועותיו ועצר אותן, נתקפתי חשק עז לצחוק, וכך עשיתי. השיער שלי היה רטוב ובגדיי סחוטים. שיערו של אייס נפל על עיניו הבהירות ובגדיו ספגו את אותה רמת מים בדומה לבגדיי. הסטתי את שיערו מעלה והתיישבתי לידו. "זה מטורף."

"אהבת?" שוב הצבע האדום הופיע בעיניו והפעם ליותר משנייה אחת.

לא התייחסתי לזה והמשכתי את השיחה כאילו דבר לא קרה. "אתה צוחק עלי, נכון?" הרמתי גבה. "אתה יכול לזוז כל כך מהר? זה ממש.. ממש.. מטורף." לא הצלחתי למצוא מולה חלופית שתתאים למה שראיתי לפני כמה רגעים. אייס צחק את צחוקו הטהור והצטער על זה שהרטיב את בגדיי. "מוצאים את הכישוף הנכון ומתקנים את זה בשנייה." תירצתי. אייס התקרב אלי ותפס שיערה שחורה בין אצבעותיו, הוא שיחק איתה לאיטו ונישק את קצהִ הבהירה. ידו החליקה על שיערי והוא סידר אותו בעדינות. "זו הרוח." מלמלתי. "והמים."

לחיי בערו עוד יותר ברגע שחיוכו הבוהק הופיע בפעם המיליון באותו לילה. אייס תפס בידי ונראה נבוך, הוא ליטף אותה עם אגודלו וניסה לומר משהו. ברגע שהמילים הסתבכו לו והמילים היחידות שיצאו מפיו היו 'אני.. זה.. והסירה..' הוא התגלגל מצחוק.

"אתה צוחק הרבה היום." מלמלתי לעברו, חיוך תמים לא עוזב את פניי.

אייס הנהן והניח את ידו על לחיי. "איך אפשר שלא לחייך כשאת כאן.." זו לא הייתה שאלה אז לא ידעתי מה לענות, לא ידעתי אם הייתי אמורה לענות לו. מבטו של אייס היה נעול על שלי בזמן שהוא התקרב אט אט.

צמרמורת עברה בגופי וקלטתי דבר זז מאחוריי אייס. הסטתי את מבטי ממנו בכדי להביט בו ועיניי התרחבו. הסוהרסן היה שם, מרחף באוויר מולנו. התכוונתי לשלוף את שרביטי לפני שהוא יתקוף, לומר לאייס להיזהר אך הוא נעלם בשנייה הבאה. איך..? הסוהרסן, אשר ריחף לפני כשלוש שניות בדיוק מול עיניי, נעלם מהעין. אייס המבולבל הביט מאחוריו ולצדדיו. "הכל בסדר?"

"אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור לטירה." היו המילים שיחידות שאמרתי. אייס לא התווכח, יכולתי לראות במבטו את האכזבה והבלבול אך הוא לא אמר מילה. הוא הושיט את הסירה בחזרה לעבר האחרות עד שיצא ממנה ועזר לי לצאת. "תודה. על הכל. מאוד נהניתי היום." שפתיי נחו על לחיו בנשיקה עדינה ומיהרתי לעלות במדרגות בחזרה לעבר הטירה.