קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק חמש (חלק א)

פנסי ישבה משמאלי. מולנו ישבו שתי בנות אחרות מבית סלית'רין: איזבלה ובלינדה ועסקו בצביעת ציפורניה של פנסי בלק שחור. איזבלה לבשה את תלבושת הסלית'רינים כמו כולנו. לעומתה בלינדה לא טרחה לכבד את כלל הלבוש הקולקטיבי. היא לבשה חולצה שחורה, חצאית שחורה צמודה וקצרה שבקושי הסטירה את ירכיה הצרים, ומעל הכל היא עטרה גלימה שחורה לחלוטין. צבע שיערה היה שחור ועיניה כחולות משוכות בקווים של איילינר שחור. נאנחתי. "כל זה באמת נחוץ? אני צריכה ללמד את פנסי איך משחקים בקווידיץ."

פנסי הסתובבה אליי במבט מתחנן שצעק הצילו. תפסתי את זרועה, מושכת אותה לעברי. "תגידי את נורמלית?" זעקה בלינדה. "עשיתי רק שתי אצבעות, היא לא תצא ככה כשחצי לק מרוח לה על הציפורניים. תעזבי אותה, קארה." נשכתי את שפתי, מתאפקת לא לענות לה, והתיישבתי בחזרה על הספה. בלינדה ואיזבלה טיפלו בציפורניה של פנסי בדקדקנות בזמן שתלמידים סלית'רינים יצאו ושבו לחדרם, מביטים בהם. לאחר כחמש עשרה דקות בלינדה קמה ממקומה, גאה בעצמה. "את מוכנה. אם את נוגעת והורסת את זה, פנסי, אני אמצא אותך, ונתחיל הכל מהתחלה. מובן?"

תפסתי את זרועה של פנסי ומשכתי אותה לעברי, הפעם היא לא התנגדה ובלינדה לא השמיעה זעקות מטופשות. "היא לא תיגע בזה ואני אשגיח עליה. אוקיי? יאללה הלכנו." משכתי את פנסי עד לפתח, דוחפת אותה. כשסוף סוף יצאנו מהתמונה ולא יכולנו לראות את איזבלה ובלינדה נאנחתי. "מה לעזאזל זה היה?"

פנסי חייכה. "הילדה חצי גותית."

גיחכתי. "את תאמיני לי אם אומר לך ששמתי לב לפרט הזה?"

"שאני אבין, הכדור רוצה להכות אותנו?"

צחקתי, נשענת על הכיסא. ישבנו בכיתת השיקויים, מחכות לשיעור הבא. פנסי ישבה מולי, מרפקיה מונחים על שולחני בזמן שהסברתי לה את כללי הקווידיץ. "אל תגידי כדור, זה מרביצן. ודבר שני: המרביצן לא סתם מכה אותך, אם הוא מצליח לפגוע בך, תשעים אחוז שאת שוברת עצם." צחקקתי כשפרצופה נראה נגעל. "איך זה יכול להיות שאת לא יודעת איך משחקים קווידיץ', פנסי? אפילו התלמידים החדשים לומדים איך משחקים בקווידיץ'. אפילו אם הם לא יהיו בקבוצה כלשהיא."

פנסי חייכה, חורטת על השולחן קווים לא מוגדרים. "את יודעת שלימודים זה לא הצד החזק אצלי. למי יש כוח לשבת וללמוד כללים של משחק שאני בכל מקרה לא הולכת לשחק?" פנסי הביטה בי והשתתקה למשך שניות אחדות. "למה רצית שאני אהיה בקבוצה?"

"יש רק בנים בקבוצה הזאת." חייכתי כשפנסי הרימה גבה, מופתעת. "אני מבטיחה לך שאת תקלטי את החוקים במהירות, ואז אני אאמן אותך."

"יש.." היא עשתה את עצמה מתרגשת. "הממ.. לא. לא 'יש' בעצם."

פרופסור סנייפ עשה את דרכו לתוך הכיתה המאובקת למחצה, מבטו נעוץ בי. נזכרתי בשיחה שהייתה לנו מוקדם יותר. מסתובבת יותר מדיי עם רייבנקלואים. למה הוא התכוון? פנסי קמה ונגשה למקומה כששאר התלמידים שנכנסו בעקבותיו של הפרופסור התיישבו. "במשך השנה למדנו להכין שיקויים רבים," אמר הפרופסור, מבטו נע בין כל תלמיד ותלמיד בכיתתו. "במשך השיעורים שבחופש אתם הולכים להכין לי את כל השיקויים האלה מחדש. כל שיעור שיקויי אחר. ואני לא מרשה להיכשל."

דראקו, מלוּוה בקראב וגויל, נכנס לכיתה באותו הרגע. "כן אנשים, תקשיבו לפרופסור. כישלונות יענשו." כשאמר זאת הביט בתלמיד רזה וצנום בעל שיער שחור כפחם ועיניים שחורות וקטנות. כמה תלמידים סלית'רינים צחקו בקול והביטו גם הם באותו תלמיד, בזמן שההוא הרכין את ראשו, מבויש. אדריאן היה אחד הרודפים הנדירים אבל כשמדובר בשיקויים, רמתו לא עברה את של רון וויזלי. ריחמתי עליו. פעמים רבות ניסיתי לעזור לו, אך ללא הצלחה כלל. שיקויים פשוט לא היו החלק החזק שלו. כמו שהיסטוריית הקסמים לא היה החלק חזק שלי. לא אמורים להאשים אותו או לצחוק עליו בגלל זה. נכון שחשבתי כך אך לא אמרתי מילה בכדי להגן עליו. ואולי זה אחד החסרונות שלי? לא רציתי להתעמת עם אחי מול כל הכיתה בגלל שהתייחס להוראת הפרופסור כעניין אישי.

רון התקרב להארי ומלמל משהו באוזנו. חייכתי, יודעת בבירור מה הוא כבר יכל לומר. אני לא אתלונן. עד שהבחור לא מתנפל עליי, זה נדיר.

במשך השעה הבאה ישבתי על כיסא העץ המגולף ושפכתי את תכולת המבחנות אחת לתוך השנייה בכדי לקבל נוזל ירקרק וסמיך. לאחר שערבבתי את הנוזל בתוך הקדרה הרותחת עם כל מיני עלים ומוצרים שונים ומשונים, קראתי לפרופסור. פרופסור סנייפ התקדם אליי והריח את האדים שיצאו מהקדרה. "אני מופתע לראות שהם לא משפיעים על הלימודים שלך, מיס מאלפוי." הוא אולי אמר את המילה מופתע אך מבטו לא התאים את דבריו. "מצוין." אמר בצמיתות לפני שהסתובב והלך משם לעבר תלמידים אחרים והשיקויים שהכינו.

הם, הרייבנקלואים?