קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק תשע

שכבתי במיטתי בחדר סלית'רין, מביטה בתקרה הלבנה, הרחבה. לא ידעתי כמה זמן המחשבות שלי נדדו בחופשיות כזאת, בשעמום. לאחר עוד כמה דקות שנראו לי כנצח, התיישבתי על המיטה וקמתי על רגליי.

בשנה הראשונה שלי בהוגוורטס היו שמועות על זה שהילד שנשאר בחיים מצא את הראי של ינפתא, אך אף אחד לא ידע בבירור אם הן היו נכונות. התלמידים היחידים שהעזו לשאול את הארי על כך קיבלו תשובה שלילית ולא מספקת. לי לא היה קשה במיוחד להאמין שהשמועות אכן היו נכונות. הארי פוטר. המון דברים מוזרים קראו מהרגע הראשון שהוא הניח רגל בבית הספר. למה שהוא לא ימצא מראה שכל המכשפים חיפשו במשך שנים ללא תוצאות? כן, הייתי בטוחה שהוא אכן מצא אותה.

לא רציתי להרעיש ולהעיר את דראקו בלייז ופנסי אז יצאתי מהחדר ומבית סלית'רין לבושה בכותונת לילה. תהיתי איפה פרופסור דמבלדור יכל להסתיר את הראי של ינפתא. אחרי הכל, אם הארי מצא את הראי וכל בית הספר ידע על כך, הרי ברור שפרופסור דמבלדור התערב והחביא אותו מחדש. אסור לתלמידים להתקרב לראי וזה גם לא מומלץ למבוגרים.

טיילתי מחוץ לבית סלית'רין. "לא את פניך אראה כי אם את משאלת ליבך." מלמלתי שוב ושוב בלחש, נזכרת בדבריו של פרופסור סנייפ. הוא הסביר לי בדיוק למה הראי משמש אחרי שהארי מצא אותו, ודקלם בזריזות את הכיתוב הרשום עליו.

"הראי של ינפתא." קולו של פרופסור סנייפ קטע את דבריי. סיבבתי את ראשי, מביטה בו עומד מאחוריי, ניצוץ של אור בוקע משרביטו. "אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מהי הסיבה לכך שאת מצטטת את הכתוב על הראי של ינפתא אך אני עדיין מצפה לתשובה, מאלפוי."

נאנחתי, מסתובבת באיטיות בכדי לעמוד מול הפרופסור. "אי אפשר לעשות בבית הספר הזה כלום בלי שישימו לב לכך ויתערבו." פרופסור סנייפ עדיין הביט בי ולפי מבטו הבנתי שהוא לא התכוון לומר דבר נוסף עד שאענה לשאלתו. "אני לא מחפשת את הראי, אם זאת השאלה שלך."

גבותיו הצטמצמו ויצרו V ארוך מעל עיניו. "אני לא רואה סיבה נוספת לפעילויותיך." לאחר שכמה וכמה תמונות חיות וזזות שהוצבו על הקיר התלוננו על ההפרעה, הפרופסור הניף את שרביטו והאור נעלם כלא היה. "אני בטוח שאת יודעת את זה אבל אסור לתלמידים להסתובב בבית הספר בשעות כאלה, גברת מאלפוי. עשר נקודות יורדות מסלית'רין. אני מקווה שלהבא לא אראה אותך מחוץ לחדרך לאחר כיבוי האורות."

הנהנתי, מסתובבת בחזרה לכיוון חדרי. פףףף, בית הספר והכללים המחורבנים שלו.

"פנסי." ניצלתי את ההזדמנות שבלייז ודראקו יצאו מהחדר בדרך לאכול את ארוחת הבוקר והתיישבתי על מיטתה. "שומעת פנסי? פרופסור סנייפ דיבר איתי." לא רציתי להפיל את האשמה על סנייפ אך לא רציתי להפיל את האשמה על עצמי ולגרום לפנסי לכעוס עלי. בכל מקרה רוב התלמידים בבית הספר (לפחות אלה שהם לא סלית'רינים) לא אוהבים את פרופסור סנייפ. פנסי הרימה גבה והתיישבה על המיטה, מפסיקה את עיסוקיה ומתרכזת בי. "הוא אמר שאנחנו חייבים לנצח את תחרות הקווידיץ' השנה ו..."

פנסי הרימה את ידה באוויר וצחקקה, קוטעת אותי. "סופסוף. טעיתי כמה זמן ייקח לו למצוא מישהו אחר לקבוצה." לפני שיכולתי אפילו לשאול אותה מה היא מקשקשת לה שם לבדה, היא המשיכה לדבר. "שנינו יודעים שאני לא הכרתי אפילו את החוקים של קווידיץ' לפני שבוע או שניים. זה מאוד נורמלי שקבוצה מנצחת תיקח מישהו שכבר יודע ושיחק קווידיץ' לפני כן. פחדת לומר לי או משהו?"

צחקקתי, מרגישה הקלה ענקית בכך שהיא לא התעצבנה או נעלבה. "תכלס... קצת. לא רציתי לפגוע בך." פנסי לקחה את בגדיה והלכה לשירותים להחליף מבגדי הפיג'מה בזמן שמלמלה שלא הייתי אמורה לדאוג בקשר לזה.

באותו הרגע דראקו נכנס לחדר. הוא הביט בי, נתן מבט חטוף במרחביי החדר וכשראה שהוא ריק, התקדם לעבר המיטה שלו. הוא פתח את הקופסא שעמדה למרגלות מיטתו וחיפש משהו בתוכה. הבטתי בו, שקטה. לא דיברנו כלל מאז השיחה שלנו על היכולות שלי ולא התכוונתי לומר דבר ברגע שהוא לא התכוון לפנות אליי. עדיין לא הייתי בטוחה אם הוא כועס עליי או מפחד ממני. דראקו הוציא ספר עבה מהקופסא והביט בי. "יש לנו שיעור עם פרופסור מקגונגל היום. שינוי בתוכניות. כדאי שתביאי את הספר שלך כדי שלא תעשי הלוך חזור סתם."

הנהנתי. "תודה." נגשתי לקופסא שלי וחיפשתי את הספר שהיה זהה לזה שדראקו החזיק בידו. באותו הזמן פנסי יצאה מהמקלחת, לבושה בתלבושת סלית'רינית, שיערה היה רטוב וקלוע בצמות צמודות לקרקפתה. היא חייכה לעברינו, לקחה את הספר שלה לשיעור של מקגונגל והלכה לכיוון הדלת.

דראקו, שעמד כמה מילימטרים ספורים מהדלת, פתח אותה ונתן לה לצאת. הוא התכוון לצאת אך נעצר. ידו משכה את הדלת וסגרה אותה בחזרה. "תגידי, יש עוד משהו שאת מסתירה ממני?" הוא הביט בי. "אני לא כועס עלייך או משהו אבל אני רוצה לדעת הכל עכשיו. כי אם לא תגידי, אני כן אכעס."

חשבתי מספר דקות, לא בטוחה מה לענות. דראקו גם הוא עמד בשקט והביט בי בעיניו הבהירות והמהממות. נדתי בראשי. "שום דבר שעולה לי לראש. אם יש משהו, אני אבוא ואגיד לך." ברגע שהוא לא זז ועדיין הביט בי החלטתי להוסיף מילה אחת. "מבטיחה."

דראקו הנהן, הוא פתח את הדלת ויצא מהחדר, משאיר אותי שם לבד.