קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק עשרים ושש

האימונים בקבוצת הסלית'רינים היו הרבה יותר מעייפים ומאיימים מהאימון ההוא. יום לפני היציאה המסתורית שהפרופסורים ארגנו, פרופסור מקגונגל ביקשה ממני להשתתף במשחק אימון בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור. היא אמרה שהיא ראתה אותי לא פעם משחקת ושהיא בטוחה שלא תהיה לי בעיה להשתלב במהירות אך שהיא תהיה רגועה יותר אם אני אנסה להתאמן עם האחרים לפני הדבר האמיתי.

מוקדם יותר באותו בוקר ביקשתי מאייס ומהתלמידים הגריפינדורים לתת לי קצת זמן לבד. יצאתי למדשאות, איכן שרוב התלמידים התיישבו בהפסקות, ונשכבתי בפינה שקטה. חשבתי על הערב לפני. אייס רצה לנשק אותי. נענעתי את ראשי בניסיון לסלק את המחשבה ממוחי. כשפגשתי את אייס באותו בוקר הוא לא התנהג שונה או מוזר מדי, הוא היה האייס הרגיל והחייכני שהכרתי מלפני שנים. אולי רק אני עושה מזה עניין.

לגבי הערב שלפני, דבר אחר העסיק את המחשבה שלי הרבה יותר מאייס. אני בטוחה שראיתי את הסוהרסן ההוא, אני לא חלמתי. לא הפסקתי להזכיר לעצמי שאייס לא ראה אותו ולא הרגיש אותו. ואולי באמת חלמתי את זה? אולי המוח שלי יצר אשליה כל כך אמינה שגרמה לי להתרחק מאייס בדיוק ברגע שהוא התקרב אליי? הנחתי את ידיי הפרוסות על עיניי ונשמתי עמוקות בתסכול. למה שאני אצור לעצמי אשליה רק כדי להתרחק מאייס? רציתי בכלל להתרחק ממנו?

"היי, את." מישהי קטעה את מחשבותיי. לא הייתה לי כל סיבה לחשוב שהקול הנשי שצעק את המילים היה מכוון אליי ובגלל זה לא טרחתי לפקוח את עיניי. כמה שניות מאוחר יותר, כשהמילים 'מאלפוי מסריחה' נאמרו, התיישבתי על הדשא. החברה של שיין עמדה מולי, עם רק מטרים ספורים שהפרידו בנינו. "את מבסוטית שאח שלך כמעט הרג את חבר שלי, נכון?"

גלגלתי עיניים, נשענת על מרפקי בשעמום. "את מוכנה לומר לי מה את רוצה ולעוף לי כבר מהפנים? ההתבכיינות שלך לא מעניינות אותי." הדבר האחרון שהייתי צריכה באותו רגע היה שחברה של שיין תוציא עליי את העצבים שלה בגלל מה שדראקו עשה לו.

"אחשלך הבן כלב הזה גרם לשיין ל..."

היא לא יכלה לסיים את משפטה. ברגע שהיא העזה לומר דבר שלילי על אחי הייתי על הרגליים וקצה השרביט שלי נח על צווארה החשוף. עיניי האפילו וקולי הפך לארסי בלי שיכולתי לשלוט בכך, רתחתי מזעם. "אני רואה שאת לא בדיוק זוכרת מי הם המאלפוים, מאמי, אז תני לי לחדד לך את הזיכרון. החבר המטומטם שלך לכלך עליי וקיבל בדיוק את מה שהיה מגיע לו. הוא שוכב עכשיו במיטת בית חולים אחרי שדראקו כביכול תקף אותו אבל תאמיני לי שהוא התאפק מאוד לא להכאיב לו. אם אני רק אחליט להכאיב לך אני מבטיחה לך שלא תצטרכי מיטת בית חולים. כדאי לך לסתום את הפה המלוכלך שלך ומהר לפני שאני אכריח אותך לכתוב מכתב פרידה מהאנשים המאטים שאכפת להם ממך, הבנת אותי?"

הצלחתי להפחיד את עצמי, לא הייתי רגילה להתנהג כזאת קרות ורעות אך לא שלטתי בזה. הדבר היחיד שידעתי באותו רגע היה שלא מלכלכים על אחי ויוצאים מזה בקלות. מבטה היה מפוחד, נרתע, אך חיוך זהיר התחיל להצטייר על שפתיה באיטיות. "אל תחשבי שרק לך יש כוחות, קארה. כולנו כאן מכשפים ולא משנה כמה את חזקה, את לא תוכלי להתמודד מול עשרים תלמידים לבדך." לאחר שהיא סיימה לדבר בדיוק עשרים תלמידים סלית'רינים שישבו סביבנו קמו על רגלם ושלפו את שרביטם. מפנים אותם לכיווני.

"בסדר, אתם רוצים להראות שאתם חזקים, סבבה. הבנו." קול מוכר הצטרף למסיבה. הנער התקרב אלינו ונעמד לצידי, מניח את ידו על כתפי בחיבה. "תאמינו לי שאם תתעסקו עם מאלפוי עצבנית, אפילו שמונים אנשים לא יספיקו לעצור אותה לפני שהיא תהרוג מישהו. קדימה, תחזרו למקום שממנו באתם בשקט."

גלגלתי את עיניי. כנראה שטעיתי, הדבר האחרון שהייתי זקוקה לו הוא שתלמיד גריפינדור שלא חיבבתי התערב לי במריבות וידחוף את האף שלו לדברים שלא קשורים אליו. היידן הביט בחברה של שיין ועל שאר הסלית'רינים לאחר מכן. "מי אתה חושב שאתה, גריפינדורי מגוחך ופתטי." היא לא נכנעה לדבריו.

היידן הרים את ידיו. "את טועה, אני לא זה שאת אמורה לפחד ממנו." הוא הצביע על שרביטי שעדיין הייתה צמודה לצווארה וחיוכו התרחב. "חבל לאבד את החיים שלך רק בכדי לומר כמה מילים שליליות על משפחת מאלפוי, את לא חושבת?"

היידן ניצח. חברהּ של שיין, ששמה היה אפריל קורטר, עזבה את המקום וגררה אחריה את הסלית'רינים שקפצו לעזרתה. דראקו כל כך יהרוג אותה אם הוא ישמע על זה. התיישבתי בחזרה על הדשא והתעלמתי מהיידן לגמרי. הוא הרים גבה וקרא בשני פעמיים. "לא הייתי צריכה אותך, הייתי מסתדרת לבד אז אל תשלה את עצמך על זה שהצלת את חיי." התפרצתי בעצבים.

היידן וחיוכו השחצן לעגו לי. "האימון מתחיל בעוד כ..3 דקות. חשבתי שתרצי לדעת, בהתחשב בכך שאת לא לובשת את המדים שלך ושאת לא נמצאת במגרש הקווידיץ'."

הרמתי גבה, מביטה בבגדיו. רק באותו רגע קלטתי שהוא היה לבוש בתלבושת הקווידיץ' של הגריפינדורים. הוא לבש גלימה אדומה, ארוכה וציור של אריה על רקע צהוב- סמל גריפינדור, עיטר אותה. הארי הביא לי בגדים זהים ברגע שמקגונגל החליטה שאני והיידן נצטרף לקבוצת הקווידיץ' החדשה של גריפינדור. קמתי על רגליי ועברתי אותו בלי לומר מילה, ממהרת לעבר המגרש, שם חבריי לקבוצה חיכו לי. אני לא חיבבתי את היידן, לא רציתי קשר אליו. הוא היה כזה שחצן ובטוח בעצמו. זה היה כל כך מרגיז שלפעמים הייתי מסוגלת ורוצה לזרוק עליו כיסא. היידן התקדם בהליכה איטית ורגועה והלך אחריי.

ברגע שנכנסתי למרגש לבושה במדים הנכונים ואוחזת במטאטא ביד אחת, הרגשתי מוזר כל כך. מולי עמדו ג'יני, פרד, ג'ורג', הארי, רון והיידן. הייתי לבושה במדים גריפינדורים, מוקפת בתלמידים גריפינדורים ועומדת לשחק משחק אימון בתור חובטת בקבוצה גריפינדורית. משום מה, זה לא נראה לי שלילי או שגוי. בדרך מוזרה דווקא התחלתי להרגיש בבית בסביבת הגריפינדורים. התחלתי למצוא את מקומי בהוגוורטס סוף סוף. דבר שלא עשיתי במשך חמש שנים בבית סלית'רין. בפעם הראשונה זה חמש שנים, הרגשתי שאני במקום הנכון.

"מוכנה, קארה?" אמרו האחים התאומים יחדיו.

חייכתי, מתקדמת לעברם באיטיות מכוונת. "בואו נעשה את זה." זרקתי את המטאטא שלי לאוויר.