קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק עשרים ואחד (חלק א)

כשנכנסתי לחדרי השעה הייתה אחת בלילה. דראקו ואני לא פחדנו להיתפס מהסיבה הפשוטה שכבר היינו שנינו בצרות ולא ממש היה אכפת לנו אם הם רק יהפכו לגרועות יותר. שלושת התלמידים שהיו עכשיו שותפָיי לחדר ישנו במיטתם ולא התעוררו כלל מהרעש שעשיתי.

כשסוף סוף, אחרי יום כל כך ארוך, נשכבתי על מיטתי, נאנחתי. החדר ההוא היה זהה לחדרי בבית סלית'רין, רק הווילונות, הסדינים והקישוטים היו בצבעים שונים, צבעיי גריפינדור. הבטתי בבגדיי בית הספר החדשים שלי, בגדיי גריפינדור. הבגדים לא היו מוכרים לי, המיטה לא הייתה מוכרת לי, החדר לא היה מוכר לי והתלמידים לא היו שותפֶיי החדר שלי. לא רציתי להיות שם, לא יכולתי להישאר שם. עצמתי את עיניי והכרחתי את עצמי להירדם.

אותו חלום, אותו סיוט, אותו חיזיון. אותה אישה חיוורת, אותה זוועה בעיניה המפוחדות. אותן צרחות ובכיות. אותו תינוק, אותו גבר ואותה חשכה.

פסיעות

1..2..3...

מהירות יותר

4..5..6..7..

חזקות יותר

8! 9!

ריצות!! צרחות!! חושך !!

10.. 11... 12...

שקט.

עיניי נמלאו דמעות והן זלגו להן במורד פניי עוד לפני שפקחתי את עיניי. דיי, זה מספיק. אני לא יכולה יותר. שום חיזיון לפני כן לא היה כל כך חזק, שום חיזיון לא חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים. התיישבתי על המיטה, מתנשפת ומנגבת את דמעותיי. אני חייבת לעשות עם זה משהו. תפסתי בשרביט שהנחתי על השידה שבקצה המיטה יום לפני והתקרבתי ליציאה מהחדר בצעדים איטיים.

עיניים ירוקות נעצו בי את מבטן וגרמו לי לעצור במקום. הארי פוטר ישב על מיטתו, שיערו השחור היה סתור ומבולגן כתמיד והוא הביט בי במבט תוהה. התעלמתי ממנו ופסעתי מחוץ לחדר במהירות. הוא היה ער כשישנתי? אך הדבר שלא שמתי לב אליו מרוב שהייתי שקועה במחשבות היה שגם הוא קם ממיטתו ויצא מהחדר.

"אני מצטערת על השעה אלבוס אבל אני לא מסוגלת יותר לעמוד בזה, אני חייבת את עזרתך." דבריי הופנו על פרופסור דמבלדור אשר הקמתי משינה דקות ספורות לפני כן. ביקשתי מאחת התמונות לקרוא לפרופסור, לומר לו לבוא והדגשתי שזה היה דחוף. ההוא מיהר לקום ממיטתו וללכת למשרדו שם חיכיתי לו. לא יכולתי למנוע מגופי לרעוד כאשר החיזיון הופיע שוב ושוב מול עיניי. "פרופסור, היה לי חיזיון..." ופה התחלתי לספר לו בדיוק מה היה החלום שלי.

"אני אצטרך לחשוב על זה, קארה. להבין חזיונות זה לא דבר פשוט. ואם יוּתר לי לשאול," עיניו התכולות הרגיעו אותי בזמן שחיוכו לא מש מפניו. "בכל השנים הללו לא סיפרת לי על חיזיון כלשהו, למה החיזיון ההוא שונה?"

הסטתי את שיערי מפניי, נאנחת ונרגעת במקצת. "חיזיון יכול להופיע מקסימום פעמיים וזה גם נדיר, החיזיון ההוא הופיע אינספור פעמים. הוא הרבה יותר חזק מכל חיזיון אחר שהיה לי ואני חייבת שזה יפסק."

"אני יכול לבקש מפרופסור סנייפ ש.."

"לא פרופסור סנייפ." נכנסתי לדבריו, נבהלת. "לא פרופסור סנייפ. בבקשה."

דמבלדור התקרב אליי, הוא הניח את ידו על כתפי בעדינות. "יש משהו שאת רוצה לספר לי, קארה?" מיהרתי לנענע את ראשי. לא רציתי שידע על השיעורים הפרטיים שהיו לי עם סנייפ ולא רציתי שיתערב. פרופסור דמבלדור הנהן והסיט את ידו. "סוורוס הוא היחיד שיודע עליך חוץ ממני.." הוא התחיל לומר. אז הוא לא יודע על הארי, הוא לא יודע שסיפרתי לדראקו. סנייפ לא אמר לו דבר. "אלא אם כן את מסכימה לזה שאני אספר לפרופסור אחר, אני לא יכול לעזור לך. אני מצטער." נאנחתי, קמה מהכיסא וניגשת ליציאה ממשרדו. "אני אחקור על זה ואגיד לך אם מצאתי משהו. בהצלחה, קארה." אלה היו המילים האחרונות ששמעתי לפני שהדלת נטרקה מאחוריי.