השעה הייתה שש וחצי בצהריים. השמש השוקעת סימנה לכל התלמידים לעשות את דרכם לחדר האוכל, כרגיל. נכנסתי למרפאה בפעם השנייה באותו היום, מקיימת את ההבטחה שלי לדראקו. ההוא ישב על המיטה וחייך כשראה אותי.
"אמרתי לך שאבוא שוב." אמרתי כמה רגעים לפני שהגעתי למיטתו.
"הייתי בטוח שתבואי." לא הייתי רגילה לראות אותו מחייך כל כך הרבה ותוויי פניו החדים המיסו את ליבי.
"אתה בא? יש ארוחת ערב עכשיו."
"קדימה." הוא תפס בידי וקם. עשינו את דרכינו באיטיות לעבר חדר האוכל. פטפטנו והחזקנו ידיים ממש כמו זוג מאוהב. האם זה מה שהיינו? זוג? לא ידעתי ועדיין פחדתי לשאול. דראקו לא עשה את העניין מורכב מדי בשבילי, הוא נשק למצחי ברגע שנכנסנו לאולם ונפרד ממני בכדי להצטרף לחברי הבית שלו לארוחה.
שמעתי את קראב וגויל עדיין מתלוננים על משחק הקווידיץ' המבאס ואת אדריאן ששוב ניסה להשתיק אותם ואמר להם שהם מדכאים את הבית כולו עם הדיבורים שלהם. התיישבתי בשולחן שלי. רון, שישב לימיני, היה עסוק מדי בלטרוף את כל השולחן בכדי לשים לב שהגעתי. בניגוד אליו, פרד, לשמאלי, חייך אליי ומזג לי כמה מאכלים לצלחת. הוא וג'ורג' שישב לידו שיתפו אותי בשיחה לגבי המשחק, הם התלהבו שניצחנו ואמרו שאולי יש לנו סיכוי לנצח את תחרות גביע הבתים השנה. שמחתי לדבר איתם אך צומת ליבי הופנה ברובו לדראקו.
כהרגלו, כמות האוכל שהיתה בצלחתו הייתה מאוד מצומצמת. הייתי צריכה להתאפק בשביל לא לגשת אליו ולהאכיל אותו בכוח. הגבר הזה פשוט לא אוכל. ברגע שהמחשבה על ללכת להאכיל אותו עם כפית עברה בראשי וצחקקתי לעצמי, דראקו קם. הוא עבר את שולחן הסלית'רין והתקדם לעבר הגריפינדורים. מה הוא עושה? הבטתי בו מבולבלת אך דראקו נראה דיי בטוח בעצמו. הוא הגיע אליי ונעמד מאחוריי. פרד, ג'ורג', הארי, רון, הרמיוני ואני בטוחה עוד מלא תלמידים ולא רק גריפינדורים, הביטו בנו.
"מה אתה עושה?" לחשתי, מסתובבת אליו.
הוא התכופף בכדי להיות באותו הגובה כמו שלי ולחש לי בחזרה. "מראה לכל הבנים בהוגוורטס שאת שייכת רק לי." ובזאת שפתיו היו על שלי וידו תפסה את עורפי. לא אומר שלא הייתי מופתעת, אך ההרגשה הייתה טובה כל כך שאפילו לא שמתי לב לתגובות האנשים סביבי. עצמתי את עיניי ונגעתי בחולצתו בשתי ידי, מעמיקה את הנשיקה. דראקו נסוג לאחור וצחקק שניות לאחר מכן. "עכשיו בהצלחה עם התגובות." הוא המשיך ללחוש והלך לשבת במקומו.
הרגשתי את לחיי עולות באש ולא הייתי מסוגלת להסתובב בחזרה לשולחני. אוקיי, זה היה חד וחלק. לא יתחילו איתי יותר לעולם בערך. ברגע שמצאתי את הכוחות להסתכל מסביבי קלטתי את הרמיוני ורון עם פה פעור ואת פרד מרים גבה. אוי נו באמת, דראקו!! כל האולם היה בתדהמה. לקחה בערך דקה עד שהדיבורים התחילו שוב סביבי. שמעתי את בלייז אומר לדראקו שהוא חתיכת בר מזל, לעומת זאת קראב וגויל עדיין לא התאפסו מספיק בכדי לסגור את פיהם הפעור, וזה הצחיק אותי. היידן הגניב לי חיוך ממקומו והביט באייס, ההוא רק חייך בחזרה אבל נראה מבואס במקצת. סורי אייס...
החצי שעה הבאה עברה דיי מהר. אנשים באמת דיברו עליי ועל דראקו, אך הדיבורים התחילו לדעוך עם הזמן. דראקו הגיע ללוות אותי ברגע שסיימנו לאכול ויצאנו ביחד מחדר האוכל, הולכים יד ביד ומסתובבים לנו במסדרונות בית הספר. לא אשקר שהיה לי ממש מוזר לראות את דראקו מתנהג בצורה שכזו, מצד שני, לא ראיתי אותו עם בת זוג איי פעם לפני כן ולא ידעתי מה היחס שהיא תקבל. כנראה שזה היה היחס, אוהב ועדין. כמה שחיכיתי לרגע הזה.
"מה אתה חושב שלוציוס יגיד?" ביטאתי את חששותיי בקול רם.
"את האמת, אני חושב שאנחנו נמות." תגובתו חילצה ממני צחוק מתגלגל. כן, יכולתי לדמיין אותו חונק את שנינו למוות ברגע זה.
ושוב, הרגע הכיפי שלנו היה חייב להיהרס כשצעקה רמה נשמעה מהמסדרון לידינו. דראקו ואני רצנו לעבר התלמידה המבוהלת ונעצרנו כשקלטנו אותה שוכבת על הרצפה הקרה כשאותו סוהרסן מרחף מעליה. "אין מצב." שלפתי את שרביטי מכיסי. "תתרחק הרגע מצ'ו. אקספקטו פטרונום." דראקו עבר לי בראש, המחשבה הטובה ביותר שיכולתי לדמיין חיזקה את הזאב הכחול שיצר שרביטי.
עוד אקספקטו פטרונום ושועל כמעט גדול כמו הזאב שלי הצטרף להגנה על צ'ו. הסוהרסן ניסה להתקדם לעברינו אך החיות לא נתנו לו מעבר, הן התנפלו עליו ונשכו אותו, החזירו מלחמה טובה ככל שיכלו. באותו הזמן הצלחתי למשוך את צ'ו ארחק מהם ולהעביר אותה לדראקו. "חייב להרחיק אותה מכאן, תיקח אותה למרפאה."
"אין מצב שאני משאיר אותך פה לבד עם הדבר הזה, קארה."
"דראקו, לך!" התעקשתי. השועל של דראקו נעלם לאחר שהסוהרסן העיף אותו על אחד הקירות של הטירה. "לך לפני שיהיה מאוחר מדיי!" דחפתי אותו שוב. הסוהרסן התעמת נגד הזאב שלי אך ברור היה שידו הייתה על העליונה.
"מספיק." תלמיד נוסף הצטרף למסיבה. אייס עמד מאחוריי הסוהרסן. ברגע שההוא הסתובב אליו הוא עשה בדיוק את מה שאייס אמר, הוא ריחף מעלה ונעלם. עיניי נפערו. מה קרה כאן עכשיו?
לאחר שהבאנו את צ'ו למרפאה, וידאנו שהיא עדייו בחיים ווידאנו שמדאם פומפרי הייתה מודעת ומעודכנת לגבי מצבה, דראקו איבד את עשתונותיו.
"אתה רוצה להסביר לי למה הסוהרסן הזה בורח בכל פעם שהוא רואה אותך? " השאלה הייתה מופנית אל אייס. ההוא נאנח ושפשף את מצחו. "אתה עובד בשבילו, או שהוא עובד בשבילך?"
"לא, ממש לא." אייס מיהר להגן על עצמו.
"דיי, אייס." התערבתי בכדי לחסוך ממנו עוד צעקות מהסלית'ריני הזעוף. "תגיד לנו מה קורה כאן באמת."
דבריי זיכו אותנו בעוד אנחה מצידו של אייס ואז מבטינו נפגשו. "הסוהרסן הזה, זה אבא שלי."
YOU ARE READING
קארה/ kara (הארי פוטר)
Fanfiction°הושלם° פאנפיק על הארי פוטר. קארה מאלפוי, אחותו של דראקו מאלפוי, חווה בעצמה הרפתקה מטורפת בהוגוורדס. הסיפור מתרחש בין השנה החמישית לשישית, הלימודים מתרחשים בחופש. הסיפור הוא רובו לפי הסרטים ולא הספרים ויש כמה שינויים קטנים שהרגשתי שהיו נחוצים לשלמות...
