קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שש עשרה

הדבר הראשון שקלטתי כשנכנסתי לחדרי בבית סלית'רין לא היה שהאור היה כבוי, לא היה שחולצה מכופתרת לבנה נחה לה על הרצפה סנטימטרים ספורים מהדלת או ששועל יחסית גדול עמד בדיוק מתחת למנורה. הדבר הראשון שקלטתי היה שהשועל ההוא היה כחול. הוא זרח באור תכול ויפה ועורו נצץ בחן. דראקו מאלפוי עמד לא רחוק משם, גבו שעון על הקיר שמימיני. הוא לא לבש חולצה וחיוך מטופש הצטייר על פניו. "הפטרונוס שלך." חייכתי ללא שליטה. הוא הצליח ליצור את הפטרונוס שלו.

דראקו חייך לעברי והתקדם אליי בצעדים איטיים. "הודות לך." כשהבהרתי לו בזה שהסתכלתי עליו בצורה מוזרה שאני זקוקה להסבר בעניין, הוא המשיך את דבריו. "קראתי את המכתב שלך. היו שם משפטים ממש יפים." דראקו התחיל ללכת שוב, אך הפעם לעבר הפטרונוס שלו. "רק אחרי שקראתי אותו הבנתי דבר אחד." ידו נחה על ראשו של השועל ועיניו ננעצו בשלי. "את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, קארה."

אחי לא נתן לי להשחיל מילה, הוא המשיך לדבר בביטחון כזה שהייתי מרגישה רע אם הייתי קוטעת אותו. "אז הבנתי על מה אני צריך לחשוב בשביל שהפטרונוס שלי יופיע. עלייך. חשבתי על אחד הרגעים שנהנית כל כך שהיית איתי." החיוך שלו היה מדבק ומצאתי את עצמי מחייכת גם אם לא ידעתי את הסיבה לכך. "הפעם הראשונה שטסנו על המטאטא ביחד. אבא חייב אותך ופחדת כל כך שאמרתי לך לבוא איתי. זה היה מושלם, זה היה כיף. הזיכרון הזה עבד, כמו שאת רואה."

צחקקתי, מתקרבת לשועל שאחי יצר. "אכן, אני רואה."

"המכתב שלך." דראקו הניף בין אצבעותיו דף מקופל. הוא פתח אותו בעדינות והביט בו. "תהיה אתה." מבטו נח עליי לכמה שניות ושוב על המגילה הארוכה בזמן שקרא את הכתוב עליה. "העובדה שאתה נמצא בבית סלית'רין, גר בטירה, טהור דם, מלא באגו ולפעמים כל כך מעצבן ועקשן... תודה על זה, דרך אגב." הוא התלוצץ, מחלץ ממני עוד חיוך תמים וחזר לקריאה שלו. "לא עושה אותך מי שאתה. היא עושה אותך מאלפוי אבל לא דראקו. לדראקו שאני מכירה יש לב טהור, הוא עדין, שומר עליי, אכפת לו ממני, הוא מנסה לעשות הכל בכדי שאביו לא יתבייש ממנו מהסיבה היחידה שהוא אוהב אותו כל כך חזק שלא אכפת לו מהסבל שלו עצמו. הדראקו שאני מכירה עף על גבו של בקביק ההיפוגריף ותכנן לי יומולדת הפתעה ששם הופיע תלמיד מבית רייבנקלו. אל תזכירי לי את זה יותר מדי בבקשה, אני עוד אתחרט על זה." צחקקתי שוב והמשכתי להקשיב לקולו. "הדראקו שאני מכירה חיבק אותי ואימץ אותי קרוב לגופו כשטסנו על המטאטא שלו. כל כך פחדתי אך ידעתי שתמיד תהיה שם בשבילי. הוא היגן עלי מפני הארי פוטר ולא בגלל השנאה שמרגיש כלפיו. הדראקו שאני מכירה נתן לי בתור מתנה את האמצעי בו הוא יוכל להשתמש בכדי להגן עלי תמיד. זה מי שאתה באמת, לא מה שאחרים עושים ממך. אל תשכח את זה כי הדראקו שאני מכירה הוא אחי ואני לא רוצה שתהפוך למישהו אחר, מישהו שאתה בעצמך שונא."

השתיקה ששררה באותם רגעים הייתה כל כך מביכה שהדבר היחיד שיכולתי לעשות בכדי להקל על הסיטואציה היה לחבק אותו. דראקו החזיר לי חיבוק דוב חזק ונשק לקודקודי. "באנה, כשאתה איתי אתה נדפק לגמרי. אתה יודע את זה?"

דראקו צחקק, צליל מושלם ששמחתי שיכולתי להאזין לו. "אם את גורמת לזה, בבקשה אל תפסיקי."

הנהנתי ברצון. "מבטיחה."

שוב הצרחה ההיא, שוב הדמעות. התינוק בכה, האדים, ניסה לזוז ככל יכולתו. לאישה היה שיער שחור, ארוך וגופה היה רזה מדי לטעמי. האישה דחפה את הגבר שנשא את אותו תינוק והכל נעצר. שוב חשכה, דממה. ואז פסיעות, פסיעות מהירות יותר, ריצה, נפילה, צרחה ושקט. אישה הולכת למות. אני חייבת לעצור את זה. אני חייבת להציל את התינוק, את האיש והאישה שראיתי. אני חייבת...

עיניי נפקחו.

"אלבוס?"

החדר היה חשוך אך הצלחתי לראות את פרופסור דמבלדור שעמד מולי. לפני כמה שנים הפרופסור שאל אותי למה קראתי לו בשמו הפרטי לא כמו שאר התלמידים בהוגוורטס וכשאמרתי לו שמשום מה השם אלבוס זרם לי יותר מאשר דמבלדור, הוא הסכים שאקרא לו כך. פנסי ישנה במיטתה. בלייז ישן כמעט במיטתו; רגליו נחו על הרצפה ורק חלקו העליון של גופו היה על המזרן החשוף. דראקו ישן גם הוא, שערו היה הדבר היחיד שבצבץ מהסדין הירוק.

אלבוס דמבלדור הניח את אצבעו על שפתיו והורה לי לא להרעיש בכדי שלא אעיר את שאר התלמידים. הוא הרים את ידו השנייה והורה לי לבוא איתו מחוץ לחדר. התיישבתי על מיטתי אך לא קמתי ממנה. "אלבוס, למה היית פה, כשהסוהרסן נכנס לנו לחדר? איך ידעת שהוא יבוא? אין סיכוי שזה היה רק צירוף מקרים."

הפרופסור הביט סביבו, לעבר התלמידים הישנים והתקרב אליי. "זה לא היה צרוף מקרים." לחש. "התכוונתי לספר לך משהו באותו לילה, וכמה לילות אחרים. לכן הייתי קרוב לחדר שלכם. אחיך לא נתן לי לבוא לדבר איתך אך באותו ערב הוא לא יכל למנוע ממני להיכנס לחדר כי הייתם צריכים עזרה.."

"למה שדראקו לא ייתן לך להיכנס לחדר שלנו? למה שהוא לא ייתן לך לדבר איתי? אני שמעתי אותו צועק כשהוא יצא מהמשרד שלך ומאז הוא מתחרפן רק מהעובדה שאתה תוכל לדבר איתי. הוא לא מוכן לספר לי אבל אני חייבת לדעת..." לחשתי בחזרה והבטתי בדראקו בכדי לבדוק שהוא באמת ישן. "מה קרה?"

לא יכולתי לראות זאת בגלל הסדין שהיה מונח על פניו של דראקו אך עיניו נפקחו בבת אחת.