קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק עשרים ושלוש

"איננו יודעים כמה זמן יארך הטיול." אלה הדברים שאמרה לנו פרופסור מקגונגל כשהיינו בכיתה. היא קמה מכיסאה בחינניות וניגשה אט אט לעבר היציאה. "בואו אחריי, פרופסור דמבלדור יענה על כל השאלות שלכם יחד." ובמילים אלה היא יצאה מהכיתה ונעלמה מהעין. התלמידים הגריפינדורים שהיו דיי מבולבלים מיהרו לקום על רגליהם וללכת בעקבות הפרופסור.

ברגע שהגענו לאולם הגדול קלטתי במבטי את היידן, מה שאומר שכל בית גריפינדור היו שם. כשראיתי גם את פנסי ואייס הבנתי שכל תלמידי הוגוורטס התרכזו באולם הגדול. "וואו, הם לא הגזימו." מלמלתי לעבר אוזנו של הארי.

"נכון, מה לשם כל הרוחות קורה כאן?" רון וויזלי, שתמיד עמד לצד הארי ולא רחוק מהרמיוני, התערב בשיחה שלי עם חברו הטוב.

לאחר שהרמיוני הודתה שאפילו היא לא יודעת למה כל בית הספר התרכז באולם הגדול פרופסור דמבלדור נעמד. "אני אהיה זריז, יש לכם שיעורים שאני לא מעוניין שתפספסו." בעקבות אותו משפט, קלטתי כמה סלית'רינים מגלגלים עיניים, מה שאעלה חיוך על פניי. "בעקבות כל ההתקפות שעברו התלמידים שלנו צוות המורים ואני החלטנו לפצות אתכם ולהוציא אתכם למקום מסוים. המטרה היא טורניר/תחרות. את הפרטים תקבלו בהמשך כשנגיע לשם." השקט ששרר באולם במשך הדקות האחרונות התחיל להעלם וניצוצות של התרגשות הופיעו בעיניי רוב התלמידים. "אנחנו עוזבים לא יאוחר ממחרתיים, תהנו מהמשך השבוע בהוגוורטס. לכו לכיתות."

ברגע שהתלמידים התחילו לנעור בחזרה לעבר כיתותיהם, ואחרים ניצלו את ההזדמנות בכדי לברוח מהן, איתרתי את פרופסור מקגונגל במבטי וניגשתי אליה. פרופסור מקגונגל עמדה לצד פרופסור סנייפ ופליטיק. הם שוחחו על הטורניר ולא ציפו לראות אותי מופיעה ביניהם. שלושת המורים השתתקו כאחד והביטו בי. פרופסור פליטיק היה הראשון שדיכא את הדממה המרגיזה. "קארה, כמה טוב לראות אותך. איך את מסתדרת עם הגריפינדורים? נכון שהם תלמידים מצוינים כל כך..."

לא התכוונתי להישמע גסת רוח ולא חוצפנית אך לא הצלחתי לעצור את עצמי וקטעתי את דבריו של הפרופסור. "הכל נפלא, פרופסור פליטיק. אני מחכה לשיעורים שלך שאליהם התגעגעתי כל כך. הסלית'רינים חסרים לי אך אני לא חושבת שאפשר לעשות דבר בקשר לזה. נכון, סוורוס?" דבריי הופנו אל פרופסור סנייפ שלא ציפה לכך. הוא כחכח בגרונו, הניף במקצת את גלימתו השחורה ומיהר להסתלק משם. פרופסור פליטיק חייך לעברי והלך גם הוא לדרכו המגושמת. פרופסור מקגונגל התחילה ללכת גם היא אך עצרתי את הליכתה כשניגשתי אליה בשנית. "פרופסור, אני יכולה לשאול אותך שאלה?"

פרופסור מקגונגל לא נראתה שלווה, היא רקעה ברגלה פעמים בודדות וענתה בטון חמור לשאלתי. "כיתה שלמה מחכה למורה שלהם ואת גורמת לי לאחר אליה, העלמה מאלפוי. אני מאוד מקווה שיש לך סיבה מוצדקת לכך."

השאלה שהייתה לי לשאול אותה לא הצדיקה כלל את איחורה לכיתה לכן אלתרתי שאלה שונה שבהחלט הצדיקה את מעשיי. "מישהו יודע מה מצבו של שיין רייסון?"

מבטה של המורה התרכך. "אני שמחה שאת דואגת למצבו, קארה. הוא חטף מכות קשות וייקח המון זמן לפני שהוא יוכל לצאת מהמרפאה. מאדאם פומפרי מטפלת בו יום יום ודואגת שמצבו לא הדרדר..."

"אחי יוכל לצאת לטיול?" חסרת סבלנות, שוב קטעתי פרופסור מדבר.

פרופסור מקגונגל נאנחה והתחילה ללכת באיטיות לעבר הכיתה. התקדמתי איתה בכדי לשמוע את דבריה במלואם ופסעתי לצידה. "אביך הבהיר לנו שהוא יעניש את אחיך בעונש הראוי לו בעקבות למה שהוא עשה. צוות המורים לא יכול להעניש אותו יתר על המידה ולכן הוא יוכל לצאת לטיול עם שאר בית הספר." הפרופסור נעצרה צעדים ספורים לפני שפסעה לתוך הכיתה והסתובבה לעברי. "מה שאחיך עשה היה חמור ביותר, קארה. אני לא מצפה ממך להבין כי את קשורה אליו ולא רוצה להסכים עם זה שמגיע לו עונש חמור אך אם תחשבי בהיגיון תקלטי שהוא כמעט הרג תלמיד מהבית שלו. איננו יכולים להעביר את המעשה בשתיקה וללא עונש." ברגע שסיימה לדבר הפרופסור נעלמה מהעין ונכנסה לתוך הכיתה, ממשיכה את שיעורה כאילו דבר לא קרה.

לא ציפיתי למצוא את עצמי במרפאה אך לאחר השיחה שהיתה לי עם פרופסור מקגונגל זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. בין השעה ארבע לחמש תלמידים הורשו לבקר במרפאה ואני ניצלתי את ההזדמנות בכדי לבקר את שיין. התלמיד הפצוע שכב על מיטת בית החולים הלבנה. שיערו השחור המתולתל נח בחינניות על הסדין, עורו החיוור היה עטור שריטות, כמה מהן עמוקות יותר מאחרות. בלעתי את רוקי, נזכרת שזאת הייתה אשמתי. בשפתו העליונה היה חתך דק שנמשך לאוזנו ופצע את לחיו.

באותו הרגע קלטתי משהו שלא ראיתי לפני כן. הייתי בדיוק כמו שיין. לא שכבתי במיטה במרפאה וגופי לא היה פצוע כמו שלו אך גם עלי זרקו קללה. הייתי בטוחה בזה, לא יכולתי להסביר את הסיטואציה שהייתי בה טוב יותר מאשר 'קוללתי'. המצנפת לא התבלבלה לפני כן וזה לא נראה הגיוני שלאחר חמש שנים החליטו להעביר אותי לבית אחר. עברתי יותר מדי דברים ממתי שהתחילו הלימודים בחופש. זה מטורף.

מאדאם פומפרי נכנסה למרפאה בשעה עשרה לחמש כשצמחים, חומרים ושיקויים סגורים בידיה. היא ביקשה ממני לצאת ולתת לשיין לנוח. הבטתי בו פעם אחרונה לפני שעשיתי את דרכי לעבר היציאה. שפשפתי את זרועותיי ובראשי עברו יותר מדי מחשבות בו זמנית.

"מקגונגל אמרה שאני אמצא אותך כאן." קול שדמה לקולו של אייס היכה את הדממה מסביבי. הרמתי את מבטי בכדי לפגוש בעיניים המוכרות נפגשות בשלי. "כנראה היא צדקה."

צמצמתי את עיניי ונאנחתי. "מה לעזאזל אתה עושה כאן, היידן?"