קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שמונה חלק א

"את כן פה." נחיריה של נרקיסה התנפחו מרוב כעס. "אני מדברת איתך כבר שמונה דקות ואת לא עונה לי."

אה, אז היא דיברה איתי כשלא הייתי פה? יופי שהיא לא פתחה את הדלת. אני לא אמורה להשתמש בכוחות שלי כשאני לא בבית הספר. לפחות זה מה שאמרו לי. "הממ, סליחה אמא. לא שמעתי. היו לי אוזניות."

"אבא שלך רוצה לראות אותך." היא התעלמה מהקטע שלא היו אוזניות על המיטה. "ופרופסור סנייפ כאן." היא הוסיפה.

הרמתי גבה. "מה?"

עברתי את אמא שלי בריצה ישר אל החדר של אבי בקומה למטה. פתחתי את הדלת באיטיות, מביטה בפרופסור סנייפ ובלוצ'יוס מאלפוי משוחחים ברצינות. "קארה." אבי קם מכיסאו וניגש אלי. הוא סגר את הדלת בכדי שסנייפ לא יוכל להאזין לשיחה. "אנחנו חייבים לדבר." לא הוצאתי הגה מפי, מחכה לראות מה הוא רצה ממני. "בקשר ליום לפני שהלכת לבית הספר, זוכרת?" הוא מלמל. היום שאמרתי לו שהכל באשמתו. היום שהתעצבנתי עליו והסתגרתי בחדרי אחרי ששאלתי אותו אם הוא הולך לקלל את ביתו בקללה אסורה. איך אפשר לשכוח?

"אין על מה לדבר, אבא. החלטת בדיוק מה אתה רוצה ולא רוצה לעשות בחיים שלך, אפילו שהן היו החלטות שגויות. אבל שתדע שהבן שלך הולך לסבול מזה, לא רק אתה. וזה לא פייר." ניגשתי לדלת, אוחזת בידית בחוזקה. "רק תזכור שהכל באשמתך." פתחתי אותה, נכנסת בפנים בכדי לראות את הפרופסור.

לוציוס צעד מאחוריי. "סנייפ סיפר לי שאת מאמנת את פנסי כדי שהיא תוכל להיות אתכם בקבוצה של הסלית'רינים." הוא חיכה רק כמה שניות והמשיך לדבר ברצף אחרי שהנהנתי, לא נותן לפרופסור סנייפ להשחיל מילה. "אני לא חושב שזה רעיון טוב להכניס מישהו שלא יודע כלום על קווידיץ' לקבוצה בדיוק אחרי שהוא למד את הכללים הבסיסיים..."

הרמתי את ידי באוויר, מפצירה בו להפסיק לרגע. "פרופסור סנייפ בא עד לכאן בגלל שפנסי לא מתאימה לקבוצה?"

סנייפ קם על רגלו ודיבר בפעם הראשונה מהרגע שראיתי אותו. "אני רוצה שתחזרו לבית הספר. את ודראקו נעלמתם בלי להשאיר סימן וזה לא מקובל כלל וכלל. אתם תחת השגחתי. בתור ראש הבית שלכם אני אמור לדעת אם שניים מהתלמידים הטובים ביותר שלי הלכו לביתם במשך כמעט שבוע."

הנהנתי. "מצטערת פרופסור. זה הוחלט תוך דקות ספורות. לא הייתי מוכנה לזה וכבר הייתי בבית. ובכל מקרה גירשו אותנו מהבית כבר." מבטי נח על לוציוס לרגע.

"הארי פוטר שאל לשלומך." המשפט הפתיע אותי, ומאוד. הארי? כנראה בגלל זה בקביק פה. הארי שלח אותו לחפש אותי. "ופרופסור דמבלדור רוצה לדבר עם דראקו. חזרו להוגוורטס מחר בבוקר. זה הכל מאלפוי."

התרחקתי מהם עד שצעדתי מחוץ לפתח וסגרתי את הדלת. הארי חיפש אותי? פרופסור דמבלדור מחפש את דראקו? הבטתי במדרגות בהם ירדתי מוקדם יותר ומיהרתי לעלות אותם שוב. "דמבלדור מחפש אותך." נכנסתי לתוך חדרו של דראקו והופתעתי לראות אותו ישן. חולצתו חצי מכופתרת, שיערו מבולגן ונופל על עיניו, ידיו מונחות לצד ראשו. חייכתי לעצמי. הלוואי וידעת את האמת. התיישבתי על המיטה לצידו, מלטפת באיטיות את פניו הלבנות והחלקות. דראקו פקח את עיניו בשנייה הבאה ואני משכתי את ידי בחזרה. "דראקו.." לחשתי. "דמבלדור רוצה שנחזור לבית הספר."

הוא התמתח ושפשף את עיניו בעדינות. "למה, איך, מה?" חייכתי והתקרבתי אליו, לוחשת משהו באוזנו. פרצתי בצחוק כשראיתי את המבט המבוהל על פניו.

"זה לא עד כדי כך גרוע." צעקתי בכדי שקולי יגבר על קולות הרוח החזקים מסביבנו בזמן שדראקו ואני עפנו על גבו של בקביק בדרך לבית הספר. דראקו ישב מאחוריי, אוחז בי בכל כוחו וכורך את זרועותיו סביב מותניי. הוא מלמל שהוא שונא את בקביק כל עוד היינו על גבו אך הוא נרגע כשנחתנו והוא סוף סוף יכל להתרחק ממנו. צחקקתי, מלטפת את ההיפוגריף. "תודה בקביק, אני חייבת לך." בקביק התעופף מעלה בשנייה הבאה ונעלם בשמיים הבהירים. הייתה לי הרגשה שאראה אותו בקרוב.

ביקשתי מבקביק בכוונה להניח אותנו עשרים דקות הליכה מבית הספר כי רציתי קצת זמן איכות עם אחי. הצעתי לו לעלות שוב על גבו של בקביק עד לפתח בית הספר אך ההוא סירב בתקיפות. מעניין למה? "למה עשית את זה?" דראקו שאל ושבר את השקט ששרר ביננו במשך חמש דקות ארוכות. "את אמרת לו לשים אותנו פה, אני לא דביל."

"אתה כן דביל." הבטתי בו בזמן שצעדנו לכיוון בית סיפרנו. "אבל נכון, אני ביקשתי ממנו כי רציתי לדבר איתך." דראקו נעצר, מביט בי במבט מבולבל. נאנחתי, בועטת באבן עגלגלה שפגעה בסלעים נוספים שהיו מפוזרים מסביבנו. "אני מצטערת על מה שקרה בבית הספר. לא הייתי אמורה לדבר אלייך ככה מול כל התלמידים האלו."

"לא היית אמורה לדבר אליי ככה. נקודה."

הרמתי גבה. "ואתה חושב שאתה יכול לעקוב אחרי כל היום ולומר לי למי להתחבר ולמי לא? גם אתה טעית, דראקו. לפחות תודה בזה." דראקו נאנח ומלמל שהוא רק רצה את הטוב בשבילי והוא לא חושב שתלמידי רייבנקלו הם טובים מספיק. "הם החברים שלי. ואני רוצה שתשלים עם העובדה הזאת." דראקו עוות את פניו והמשיך ללכת.

אחזתי בזרועו, מכריחה אותו להביט לתוך עיני כשניצבתי מולו. היינו קרובים במידה מסוכנת, פניי סנטימטרים ספורים מפניו והבטתי ישר לתוך עיניו הבהירות והמהפנטות. זה עוד יקרה ואני לא אוכל לעצור את זה. המחשבות והזיכרונות היכו אותי, גורמים לגופי לרעוד. דראקו נראה מופתע, הוא אחז בזרועי בכדי שאפסיק לרעוד ושאל אם אני בסדר. אגרופיי נקפצו והתרחקתי ממנו, מסיטה את מבטי מפניו. הדקות הבאות בדרכינו להוגוורטס עברו בשקט מוחלט.