קארה/ kara (הארי פוטר)

פרק שלושים ושלוש (חלק ב)

להבה אדומה ריחפה מעל המקום שאליו הייתי אמורה להגיע וראיתי אותה ממרחקים. העצתי בבקביק להמשיך לדהור וההוא הגביר את המהירות. היו לי דקות ספורות לבדוק מה הארי ואייס מצאו ולחשוב מה לעשות איתם. הוצאתי מכיסי את שני האביזרים שניתנו לי מוקדם יותר והבטתי בהם. הייתה שם קופסא קשורה בסרט אדום ובובת חרסינה קטנה. צירפתי לשניים את השרשרת שמצאתי- שבקביק מצא- והבטתי בשלושה. מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם זה?

לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה כי בקביק נעצר. כשהרמתי את ראשי לבדוק איפה אני נמצאת, ראיתי דלת ענקית מולי. ירדתי מבקביק, מלטפת את גבו ומזכירה לעצמי למהר. הנחתי יד על הדלת וניסיתי לדחוף אותה קלות, היא לא זזה מילימטר.

הבטתי בבקביק אך גם ההוא נראה אבוד. שוב נגעתי בדלת והפעם מלמלתי מילת לחש "אלוהמורה." היא לא זעה בכלל. "כן... זה היה קל מדי."

הרמתי את קטפי והתיישבתי על הדשא, מתרכזת בשלושת האביזרים.

קודם נפתח את הקופסא. זה נראה לי הכי הגיוני כשיש לך קופסא, לפתוח אותה. פרמתי את הקשר האדום ופתחתי את הקופסא הקטנה. בפנים התגלה פתק קטן ומקופל לשניים. פתחתי אותו. עיניי נחו על ציור של עין צהובה ועין אדומה. עיניים?

"מה?"

לקחתי את הבובה בידי והבטתי בה. זו הייתה בובה רגילה, לבושה בשמלה ירוקה ושיער ארוך ובלונדיני. "מה את קשורה לעיניים זהובות ואדומות?" העיניים שלה היו כחולות כים. נאנחתי והנחתי אותה על הקרקע לידי. תפסתי את השרשרת. התליון שלה היה פשוט בלי כיתוב ובלי שום ציור. פשוט מדי לטעמי. נגעתי בו ומיששתי אותו, מנסה להבין למה הוא יכול לעזור לי.

בזמן שהעברתי את אצבעותיי על המתכת החלקלקה אצבעי נתקעה בסדק דק. הפניתי את צומת ליבי לסדק בשרשרת וחייכתי. זאת שרשרת נפתחת. לחצתי את שני צידי הסדק והתליון נפתח לשניים. פתק קטן ומקופל נפל על רגלי. עזבתי את השרשרת ופתחתי את הפתק השני. עוד ציור? הפעם הציור היה של כתר.

"כתר.. עיניים זהובות ואדומות..." מלמלתי. בקביק נחר והתחיל לפסוע במעגלים. כנראה השתעמם מאי ההבנה שלי. לקחתי את הבובה בפעם השנייה בידי וליטפתי אותה. "חרסינה." מלמלתי. נעמדתי וזרקתי את הבובה על הרצפה בכוח.

לבינתיים

דמבלדור נעץ את מבטו בחלק האמצעי של המסך. אדריין הרגע הגיע לדלת והיידן כבר אחז שלושה פתקים בידו ורק ניסה להבין את משמעותם.

הארי הביט בפרופסור "החידה עד כדי כך קשה שהיידן יושב עליה כבר חמש דקות ולא מצליח אותה?"

הפרופסור העביר את מבטו התמים והרגוע אל הארי. "זה תלוי ביכולות של כל אחד מהם."

הארי הרים גבה ואייס שפשף את ידיו. "קדימה קארה...". מבטם של שני חבריי לקבוצה נחו על מראה גדולה שניצבה באמצע האצטדיון, ממש מתחת למסך הענק.

קארה

הבובה נשברה למאות חלקים זעירים וביניהם התגלה פתק קטן. הפתק האחרון. הרמתי ופתחתי אותו רק בכדי לגלות ציור נוסף. ציור של טפרים.

"קדימה קארה לחשוב... טפרים, כתר, עין צהובות, עין אדומה." עצמתי עיניים ודמיינתי את שלושתם, מנסה לחבר אותם לאחד. חייכתי ופניתי לדלת. "גריפינדור!" צעקתי את המילה היחידה.

שקט.

חריקה רמה נשמעה והדלת נפתחה. מראה בגובה שני מטר הופיעה מאחוריה. התקדמתי אליה ונאנחתי. "מה עכשיו..." בקביק נחר נחרה רמה ורץ לעברי. הוא עקף אותי והאיץ לעבר המראה. לא הספקתי לעצור אותו שהוא כבר נעלם לתוכה. "בקביק!!" בלי לחשוב פעמיים קפצתי לתוך המראה.

"והניצחון הולך לקבוצה של קארה מאלפוי." קריאות רמות נשמעו בעקבות ההכרזה המפתיעה והבטתי מסביבי. כל התלמידים והמורים של הוגוורטס היו שם, מוחים כפיים ומריעים בשמחה. חייכתי, מוצאת את אייס והארי. אייס צרח משמחה וקפץ כמו משוגע, הארי לעומת זאת הביט בי וחייך. היידן ואדריין הופיעו מולי, שניהם מופתעים ולא מבינים איך הם נחתו פה פתאום. לחצתי את ידו של אדריין והודיתי לו על המשחק הכיף. הוא חייך, חיוך מלווה בהרגשת ביאוס והתחיל ללכת לעבר הקבוצה שלו, מתנצל.

היידן עדיין היה מופתע, הוא אחז שלושה פתקים בידו והרים גבה. "הקטנטונת יודעת לשחק." אמר בטון מלגלג.

נחרתי בבוז. "הקטנטונת פיצחה לך את הצורה, היידן."

היידן הרים את ידיו לצידי ראשו. "נכנע. כשאת צודקת, את צודקת."

גלגלתי עיניים, עוזבת אותו ותרה במבטי אחר בקביק. קולו של דמבלדור האומר את שמי הפתיעה אותי והבטתי בו, הוא ליטף את בקביק שהיה לידו וחייך לעברי. הארי ואייס התקדמו עליי. "איך ידעת שזה גריפינדור?"

הרמתי את כתפיי. "טפרים היה חייב להיות חיה, כתר אומר מלכות. חיה ומלכות אומרים אריה. עיניים זהובות ואדומות רק רמזו על הצבעים זהב ואדום. תחבר את הצבעים האלו והסמל אריה ותקבל..."

"גריפינדור." השניים אמרו יחדיו.

"אני באמת חושב שהפרופסור הגזים בתחרות הזאת." דראקו אמר, קורס במיטה לצידי.

"חושב?" הבטתי בו.

"בטוח. איך היית אמורה למצוא את השרשרת הארורה באחד העצים? הוא לגמרי יצא מדעתו."

"אולי הוא ידע שבקביק יבוא לעזור. אולי הוא זה שלח אותו."

"בקשר לזה.." דראקו הסתובב אליי. "אני ממש לא אוהב את זה שהחיה הזאת נדבקת אליך."

נאנחתי והפניתי את גבי אליו. "אני לא מבינה למה זה מפריע לך, זה רק בקביק. זה שהוא הכאיב לך כשזלזלת בו לפני כמה שנים לא אומר שהחיה מסוכנת."

ידיו האיתנות עטפו אותי ומשכו אותי אליו לחיבוק. הוא שכב מאחוריי, גבי בחזהו וידיו מסביבי. "אני לא רוצה שבקביק השתגעה ויחליט לתקוף אותך."

"זה לא יקרה." צחקתי. "מבטיחה לך שלא. אתה יכול להישאר רגוע. ותזכור.. לא מילה אחת לאבא על בקביק." הרגשתי את ראשו זז והבנתי שהוא הנהנן. "יופי." עצמתי את עיניי.