זה לקח יותר מדי זמן לטעמי. חיכיתי כעשרים דקות אך זה היה דומה יותר לנצח בשבילי.
הבנתי שאייס והארי סיימו את מסלולים כשהארי רץ אליי לעברי במהירות מטורפת. הוא הניח בידי המושטת שני דברים קטנים שלא הספקתי לברר מה הם ודחף אותי שאתחיל לרוץ.
יצאתי, רצה בכל הכוח והמהירות.
לא ידעתי לאיפה הייתי אמורה להגיע. זאת אומרת, ידעתי בדיוק לאיזה כיוון לרוץ וכמה מטרים אבל לא הבנתי לאיפה אני אגיע בסופו של דבר, או מה מחכה לי שם.
השאלה שטרדה את מוחי בזמן שרגליי המשיכו בריצה המואצת ברגע לרגע הייתה 'מי רץ נגדי ברגעים אלו?' לא ידעתי אם גויל או אנג'לה כבר סיימו את מסלולם כמו הארי או שהם מתעכבים. ואולי הארי הוא זה שהתעכב והיידן ומרקוס קרובים כבר לנקודת הסוף? לא הייתה לי שום דרך לגלות זאת. לא ראיתי אף אחד בשדה הראייה שלי ולא ידעתי אם מסלולם אמור להיפגש בשלי בסופו של דבר.
כל מה שיכולתי לעשות היה להמשיך לרוץ ולקוות שלא נפסיד גם הפעם. וזה בדיוק מה שעשיתי.
לאחר דקות נוספות ארוכות של ריצה נעצרתי, מופתעת.
"זה לא יכול להיות..." לחשתי.
חיה לבנה ואצילה ניצבה מולי, היא הייתה גבהת קומה וחיוך שורטט על שפתיי כשקלטתי מי בא לעזרתי במשימה.
"בקביק."
בקביק התקרב אליי, מניח את ראשו בין כתפי לחזי. ליטפתי את פניו, שמחה לראות שחזר אליי ועדיין תוהה איך.
אין זמן לבזבז, יש לי משימה למלא.
"קדימה בקביק, בוא נעשה את זה." עליתי את גבו וההוא התחיל לדהור כמו סוס פרא אמיתי.
אל תשאלו אותי איך אבל הוא ידע לאיפה ללכת והוא ידע שהייתי אמורה להגיע לשם מהר.
לבינתיים
דמבלדור חייך. כל התלמידים והמורים של הוגוורטס, כולם חוץ מהיידן, מרקוס ואני, ישבו מול מסך ענק. מסך שנוצר אך ורק מקסמים, כמובן. אפילו הארי אייס ושאר השחקנים שהיו לפנינו היו שם. כולם צפו במסך המחולק לשלוש.
צד ימין של המסך הראה את היידן: איפה היה, מה עשה וכמה נשאר לו עד לנקודת הסוף. הצד האמצעי הראה אותי ועל הצד השמאלי של המסך ראו את מרקוס.
מרקוס היה דיי באיחור. הוא יצא אחרון והתבלבל במסלול, לקח לו די הרבה זמן לחזור למסלול הנכון והוא התעכב יותר מדי.
היידן היה טיפה לפני. המסלול שלו עמד להיגמר ושלוש קופסאות היו מונחות בידיו בזמן שרץ.
לי עדיין היה חסר למצוא את הפריט שלי ולעשות חצי מהדרך. למזלי, בקביק עזר המון, וזאת לא הייתה סטייה מהחוקים. איך ידעתי? מאוד פשוט. הם היו מוציאים אותי מהמשחק באותו הרגע. אך לא השתמשתי בקסם ולא בשרביטי. מה שאומר שהרווחתי עזרה בלי לרמות.
ברגע שבקביק הופיע באמצע המסך הארי היה מופתע, דמבלדור חייך ודראקו נחרד. האחרים כנראה הגיבו גם בפליאה ואי הבנה, וזה היה מובן מאליו.
בחזרה לקארה
בקביק רץ דקות ספורות וכבר התחלתי לחשוב שיש לי סיכוי לנצח בקצב הזה אך הוא פתאום סטה מהמסלול והתחיל לרוץ לכיוון אחר. ניסיתי לדבר איתו, לומר לו להפסיק לרוץ או אפילו לרדת מגבו ולהמשך במסלול שקבעו לי ברגל, אך הוא לא נתן לי. בקביק נעצר מול עץ גבוה. הוא סירב להמשיך לזוז וכמעט דחף אותי מעל גבו. לאחר שנעמדתי על הדשא הרטוב הסתובבתי אליו בכעס. "מה לא בסדר איתך? אני אמורה להגיע לצד השני ואתה מבזבז לי את הזמן בזה שאתה עושה סיבובים. אתה רוצה שאני אפסיד?"
אם בקביק היה יכול לגלגל עיניים אני נשבעת שזה מה שהוא היה עושה באותם רגעים. במקום זה הוא התקדם לעץ וחבט בו ברגלו. הבטתי בו, מבולבלת. חבטה נוספת ודבר נוצץ נפל מהעץ לרצפה. התכופפתי להרים אותו ובידי נחה שרשרת בעלת תליון עגול.
"זה מה שהייתי אמורה למצוא?" הרמתי את מבטי לעבר השמיים, יודעת בבירור שפרופסור דמבלדור צופה בי ברגעים אלה. "ברצינות אלבוס? איך חשבת שאני אמצא את זה בדיוק?"
יכולתי לדמיין את החיוך התמים שלו בתשובה לכעסי והעדפתי להשאיר את הכעס הזה למאוחר יותר. עליתי את גבו של בקביק, לוחשת מילות תודה לאוזנו.
בקביק דהר קדימה במהירות ברגע שעליתי על גב והמשכנו במרדף שלנו.
YOU ARE READING
קארה/ kara (הארי פוטר)
Fanfiction°הושלם° פאנפיק על הארי פוטר. קארה מאלפוי, אחותו של דראקו מאלפוי, חווה בעצמה הרפתקה מטורפת בהוגוורדס. הסיפור מתרחש בין השנה החמישית לשישית, הלימודים מתרחשים בחופש. הסיפור הוא רובו לפי הסרטים ולא הספרים ויש כמה שינויים קטנים שהרגשתי שהיו נחוצים לשלמות...
